איש המסילה: סרט יפה מדי

את השם ג'ונתן טפליצקי פגשתי לראשונה כשסקרתי את פרסי האקדמיה האוסטרלית בשנה שעברה. היה שם סרט בבימויו שנראה מסקרן וזכה למועמדויות רבות (אבל לא לפרסים). והנה ראיתי את שמו שוב, והפעם הוא חתום על סרט שמגיע להפצה מסחרית בישראל. חשבתי לבדוק את העניין. מה גם שהעלילה נשמעה מעניינת, ובתפקיד הראשי מופיע קולין פירת', המלך המגמגם בכבודו ובעצמו.

נתחיל מהסוף. קולין פירת'. המלך קולין פירת'. איזה שחקן נפלא הפירת' הזה. גם כאן, בסרט הרבה פחות מרשים, פירת' משתנה כמעט לחלוטין. היו רגעים בסרט שחיפשתי את אותה מלכותיות של "נאום המלך", את אותה רשמיות מרגשת המעורבת עם הבנה עמוקה של נפש האדם שהיתה ב"סינגל מן" (המשקפיים כאן מרמזים לסרט ההוא), אבל כאן, ב"איש המסילה", קולין פירת' הופך את עצמו לאיש אפור, דהוי לגמרי. יש לו, לקולין פירת', אינטלגנציה גבוהה, והוא מבין יותר מכל אחד (לדעתי, אף יותר מהבמאי עצמו) את מהות הדמות שלו. אדם פגוע, סובל מסימפטומים פוסט טראומתיים, ממעט לתקשר עם הסביבה, מכונס בעצמו. והנה, האדם הזה, בתחילת הסרט, נפתח מעט. פוגש אשה. מתאהב. קולין פירת', ברוב חוכמתו, מקפיד לא לעשות את השינוי הזה קיצוני מדי. הוא עדיין אותו אדם פגוע, אבל בכל זאת, יש נחמה קטנה. ניקול קידמן (הלוואי על כולנו נחמה כזו). תחילת הסרט גרמה לי לחשוב: רגע, הרי הבטיחו לי דרמה על התמודדות עם עבר קשה. אז מה עכשיו מספרים לי על אהבה רומנטית דביקה?

ניקול קידמן משתדלת כאן. זו היא שמנסה לרפא את מחלתו של בעלה. סיפור האהבה שלהם לא מספיק מפותח, לא מספיק מפורט כדי לתת לי את ההקשר הרגשי המספק, וניקול קידמן מנסה בכל כוחה למלא את הפער. נו, שוין. לא זאת הבעיה שלי עם "איש המסילה".

ג'ונתן טפליצקי. לשמו התכנסתי כאן. מסתבר שהטפליצקי הזה הוא דווקא במאי עם יכולות מרשימות מאוד. הוא קלאסיקאן בנשמה. הוא יודע איך לצלם בתנועות מדודות ומלטפות, הוא יודע איך לעבוד עם מוסיקה, הוא גם יודע איך לערוך (הסרט ברובו זז קדימה ואחורה בזמן, מאותה טראומה שקרתה במלחמה אל זמן ההווה, ההתמודדות עם הכאב). הכל יושב בדיוק במקום. הכל נראה ונשמע מקצועי לגמרי.

קולין פירת' וניקול קידמן ב"איש המסילה"

קולין פירת' וניקול קידמן ב"איש המסילה"

אבל זאת גם הבעיה: מדובר בסרט שדורש דווקא לכלוך סגנוני. לא משהו מלטף, אלא תוקפני. וזה מתנגש. במיוחד הרגשתי טעם רע בסצינת ההצלפות. מוסיקה אופראית עולה. המצלמה מצלמת את המצליף אל מול השמש. ג'ונתן טפליצקי כמעט מתאהב באלימות הזו, מרכך אותה כדי למוסס אותה לכדי כדור קל לבליעה לקהל שסולד ממראות קשים. התוצאה שהוא משיג היא כמובן הפוכה: במקום שאני אתרגש מהחוויות הקשות שעוברות על הדמות, אני מרגיש דחייה מסגנון הבימוי המיופיף, המלטף. וזה חוזר לכל אורך הסרט: "איש המסילה" הוא סרט מאוד מוקפד. מאוד יפה. מוקפד מדי. יפה מדי.

יש גם כמה פערים תסריטאיים שחסרים לי בסרט. על אחד כבר כתבתי (סיפור האהבה שמתחיל את הסרט). יש לי גם בעיה עם ההרגשה שהחייל הזה והחברים שלו מצליחים איכשהו להסתובב בחופשיות בין כל שאר החיילים שעובדים קשה מאוד, כורעים תחת הנטל. דווקא הם, יחידי הסגולה עם ההטבות, דווקא הם בונים רדיו, מה שיהפוך אח"כ לפשע המרכזי. משהו בחופשיות היתר של החייל הזה לא היה לי ברור. ונדמה לי גם שמציאת המתעלל הראשי היתה קלה מדי. פשוטה מדי. במקום לבנות מסע תסריטאי, תהליך שהדמות תעבור (ודרך הדמות, הצופים יעבור גם את אותו תהליך), סתם פתאום רואים תמונה בעיתון, והופ, מוצאים אותו. זה היה מאוד חסר לי מבחינה דרמטית.

ומצד שני, זה לא שיש כאן סרט נוצרי מדי, או יפה נפש מדי. כיצד נוכל לסלוח לאלו שהרסו את נפשותינו. יש כאן דיון רציני באנשים הסובלים מתסמונת פוסט טראומתית, והאם גם המתעללים עצמם הם אנשים (ולא חיות אדם, שהרי קל לנו לראות אותם ככאלו). ועם הערכים הקולנועים הנוספים (המשחק של פירת', קידמן, סטלן סקארסגארד, הצילום, העריכה), "איש המסילה" מתגלה כסרט מאוד מעניין, למרות כל החסרונות הבולטים שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s