העבר: בצל

אני הייתי אולי היחיד בעולם שלא נפל לרגליו של אסגר פרהאדי ולא ממש שיבח את סרטו הקודם, זוכה האוסקר "פרידה". והנה, סוף סוף, מגיע למסכים שלנו בישראל, סרטו החדש של אותו במאי. וכל מה שהרגשתי שם, ב"פרידה", חוזר גם כאן, וביתר שאת.

אז "העבר" הוא סרט צרפתי, לא אירני. אבל כל השאר אותו הדבר. פרהאדי אוהב לגרום לי לבכות. בכח. בפקודה. ממש כמו בסרט ההוא הוא אוהב לקלף את הבצל, שכבה אחרי שכבה אחרי שכבה. עם כל גילוי שהתסריט חושף הוא לוחץ עוד ועוד ועוד על בלוטת הדמעות. בברוטליות כמעט. יש משהו מאוד לא אלגנטי בתסריטים של פרהאדי. הוא כאילו נהנה מהסבל האנושי. וכן, אני יודע, אני מאלה שאוהבים סרטים מרגשים. אבל כשזה מגיע מבמאי שהופך את זה למטרה שלו בחיים, שמגדיש את סאת הדמעות שלו כדי שאני אבכה בכוח, זה הופך ללא טבעי. אני מרגיש שזה נובע מכוחו של התסריטאי, ולא מכוח ההתפתחות הטבעית של העלילה ושל הדמויות. הצורך הזה של הבמאי/ תסריטאי לגרום לי לבכות הופך למטרה העיקרית של הסרט הזה, והתגובה האינסטינקטיבית שלי היא ריאקציה. התנגדות. במקום לבכות אני מתחיל לגחך. למשל, בחלק השני של הסרט יש סצינה במכבסה. סצינה הנוגעת לשתי דמויות משניות בסיפור – בן הזוג הנוכחי של גיבורת הסיפור, ואחת העובדות שלו. גם הסצינה הזו, כמו הרבה סצינות אחרות בסרט הזה, נוגעת לגילוי פרט קריטי מהעבר, משהו שגרם לתוצאות פטאליות. אבל בגלל שהסצינה הזו נוגעת לדמויות הראשיות רק בעקיפין חשבתי שמיותר לסובב את הסכין בגב התסריט הזה גם כאן. אבל פרהאדי לא מוותר. גם כאן הוא לוחץ בכח לכיוון הטראגי. גם הדמויות המשניות האלו ישתתפו במחול העצוב הזה. וזה הרחיק אותי עוד יותר מהסרט הזה.

אמא ובת, אותו המבט. "העבר"

אמא ובת, אותו המבט. "העבר"

יש משהו מאוד להמשיך לקרוא