העבר: בצל

אני הייתי אולי היחיד בעולם שלא נפל לרגליו של אסגר פרהאדי ולא ממש שיבח את סרטו הקודם, זוכה האוסקר "פרידה". והנה, סוף סוף, מגיע למסכים שלנו בישראל, סרטו החדש של אותו במאי. וכל מה שהרגשתי שם, ב"פרידה", חוזר גם כאן, וביתר שאת.

אז "העבר" הוא סרט צרפתי, לא אירני. אבל כל השאר אותו הדבר. פרהאדי אוהב לגרום לי לבכות. בכח. בפקודה. ממש כמו בסרט ההוא הוא אוהב לקלף את הבצל, שכבה אחרי שכבה אחרי שכבה. עם כל גילוי שהתסריט חושף הוא לוחץ עוד ועוד ועוד על בלוטת הדמעות. בברוטליות כמעט. יש משהו מאוד לא אלגנטי בתסריטים של פרהאדי. הוא כאילו נהנה מהסבל האנושי. וכן, אני יודע, אני מאלה שאוהבים סרטים מרגשים. אבל כשזה מגיע מבמאי שהופך את זה למטרה שלו בחיים, שמגדיש את סאת הדמעות שלו כדי שאני אבכה בכוח, זה הופך ללא טבעי. אני מרגיש שזה נובע מכוחו של התסריטאי, ולא מכוח ההתפתחות הטבעית של העלילה ושל הדמויות. הצורך הזה של הבמאי/ תסריטאי לגרום לי לבכות הופך למטרה העיקרית של הסרט הזה, והתגובה האינסטינקטיבית שלי היא ריאקציה. התנגדות. במקום לבכות אני מתחיל לגחך. למשל, בחלק השני של הסרט יש סצינה במכבסה. סצינה הנוגעת לשתי דמויות משניות בסיפור – בן הזוג הנוכחי של גיבורת הסיפור, ואחת העובדות שלו. גם הסצינה הזו, כמו הרבה סצינות אחרות בסרט הזה, נוגעת לגילוי פרט קריטי מהעבר, משהו שגרם לתוצאות פטאליות. אבל בגלל שהסצינה הזו נוגעת לדמויות הראשיות רק בעקיפין חשבתי שמיותר לסובב את הסכין בגב התסריט הזה גם כאן. אבל פרהאדי לא מוותר. גם כאן הוא לוחץ בכח לכיוון הטראגי. גם הדמויות המשניות האלו ישתתפו במחול העצוב הזה. וזה הרחיק אותי עוד יותר מהסרט הזה.

אמא ובת, אותו המבט. "העבר"

אמא ובת, אותו המבט. "העבר"

יש משהו מאוד ראשוני בקולנוע של פרהאדי כפי שהוא מתגלה ב"העבר". משהו פרימטיבי אפילו. המצלמה כמעט לא זזה לכל אורך הסרט. רוב הסצינות בנויות מדיאלוגים, כאשר אנו רק מקפצים בעריכה מאחד לשני, רואים כל פעם את הדובר/ת, אבל מבלי שהמצלמה זזה. יש משהו כמעט מת במכניקת הבימוי ב"העבר". בסרט שאמור לספר לי סיפור אנושי, תנועות מצלמה היו יכולות להוסיף הרבה רגש,לקרב אותי אל הדמויות, להרגיש איתן את המכות שהן סופגות. אבל זה סרט שמעדיף לתת למכות המצרים האלו לדבר, ואותי, את הצופה, להשאיר במעמד צופה מהצד.

שלא לדבר על כך שאין בכלל מוסיקה בסרט הזה.שוב, גם כאן – מוסיקה היא כלי רגשי ראשון במעלה. גם עליו מוותר פרהאדי לגמרי.

והכי ביזארי – כולם מדברים (כמעט) כל הזמן בלחש. ברוגע. בשקט. כאילו שפרהאדי הבמאי לוחץ בצורה לא רציונלית על השחקנים שלו לא להחצין רגשות. גם כאשר קורים דברים רעים, גם כאשר גילויים מחרידים יוצאים לאור, גם אז הכל רגוע. זה לא טבעי. זה לא הגיוני. כל אדם רציונלי יצא מדעתו אם כל כך הרבה גילויים טרגיים יצאו לאור בחייו (ובמיוחד בזמן כל כך קצר), אבל אצל פרהאדי הכל שקט. כל אלו תורמים להרגשה שלי שמשהו בסרט הזה לא טבעי. יש כאן במאי/ תסריטאי שיורה בליסטראות על הדמויות שלו כל הזמן, מבלי לקרב אותי אליהן.

היחידה שיוצאת טוב מהסרט הזה היא ברניס בז'ו.

ברניס בז'ו ב"העבר".

ברניס בז'ו ב"העבר".

איזו שחקנית נהדרת היא הבז'ו הזו. כמה היא היתה קורנת וזוהרת, ועם זאת אמינה ומרגשת ב"ארטיסט". ואילו כאן היא אפורה, מרוטה, אימפולסיבית (כן, היא היחידה בסרט הזה שמדי פעם עוברת על האיסור הבימויי ומתפרצת). בז'ו משחקת דמות שעומדת במקום לא ברור מבחינה מוסרית (היא מנהלת רומן עם גבר שנשוי לאשה שנמצאת בתרדמת. הסיבה הטראגית להימצאותה של האשה ההיא בתרדמת מתבררת במהלך הסרט), ועם זאת ליבי כולו עם האשה הזו. אשה קשת יום המטפלת בכמה ילדים מכמה גברים שונים ועדיין מנסה איכשהו לעבור יום אחרי יום בשלווה. מנסה לעבוד, להשתכר בכבוד, לחנך ילדים, להתמודד עם בת מתבגרת בתקופה קשה, ועם הגברים שבחייה – הכל יושב על הכתפיים של האשה הזו, וליבי עימה. בגלל המשחק האמין והמדויק של בז'ו. למרות הבימוי של פרהאדי, ולא בזכותו, אני רוצה בטובתה של האישה הזו, למרות שהמוסריות של האישה הזו מוטלת בספק.

ועם זאת, המשחק של בז'ו (ושל פולין בורלה, ביתה המתבגרת) מוסיף להוכיח לי שכמו שחשבתי ש"פרידה" היה סרט שוביניסטי, גם כאן יש נימה שכזאת. הנשים ב"העבר" הן היסטריות (האמא וביתה המתבגרת), אימפולסיביות (שוב האם וביתה המתבגרת), תחמניות (הבת המתבגרת והעובדת ההיא במכבסה), שפיות דעתן מוטלת בספק (האשה ההיא שבתרדמת). הגברים הם הקורבנות התמימים. הם הסובלים. משהו בסרטים של פרהאדי גורם לי לאי נוחות גדולה בכל הקשור למבט שלו על מלחמת המינים בעולם הזה שלנו.

אז לא, "העבר", כמו "פרידה" לפניו, הוא לא סרט רע במיוחד. גם כאן יש כמה רגעים אפקטיביים. אבל אני מסרב להצטרף למקהלת המשבחים של הבמאי האיראני הזה. בעיניי הוא תסריטאי בעייתי עם תפיסת עולם אנכרוניסטית, והוא גם לא במאי כזה גדול.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s