פילומנה: To err is human, to forgive divine

סטיבן פרירס הוא במאי ותיק שעושה הרבה סרטים. הרבה. ואף פעם אני לא יודע למה לצפות ממנו. יש לו כמה סרטים חלשים וזניחים ("שרי", "תמרה דרו"), ויש לו כמה סרטים משובחים שגם זכו בפרסים חשובים, כולל אוסקרים ("המלכה", "יחסים מסוכנים"). הסרטים של פרירס תמיד יראו מוקפדים מאוד, אבל הם יתמודדו עם טווח רחב של נושאים. נדמה שפרירס הוא פשוט במאי שעובד. חלק מצליח לו, וחלק לא. ובכן, אחרי שכבר חשבתי שפרירס נמוג אל דמדומי הקריירה שלו, הנה מגיע "פילומנה". והסרט הזה שייך לקטגוריית ה"מצליח לו".

566327-1

סטפן פרירס, במאי "פילומנה"

האמת שאני די מופתע שהסרט קיבל את כל תשומת הלב הזו בעונת האוסקרים. מאז שהסרט נחשף, לפני כמה חודשים, אני קורא תגובות חמות על הסרט הזה, אבל אחרי שראיתי אותו אני חושב שזה היה מאוד לא צפוי: הרי מדובר בסרט קטן מידות מאוד. ויותר מכך, מדובר בסרט צנוע, שנמנע בכוח מלדפוק בראש. יש לו את כל הסיבות לביים סרט כועס. אבל "פילומנה" הוא דיון אינטלגנטי ושקול מאוד ביחס שלנו לדת ולממסד הדתי.

מבוסס על סיפור אמיתי, הסרט מספר על פילומנה, אשה מבוגרת שבנערותה ילדה ילד. בקהילה אירית קתולית וסגורה זו נחשבה בושה גדולה, והיא הורחקה מהמשפחה, הוכנסה אל תוך מנזר. שם ילדה נלקח ממנה, נמסר (נמכר) לאימוץ בארה"ב. והיא היתה משועבדת לעבודות כביסה בשירות הנזירות. הרבה שנים לאחר מכן, ביום הולדתו ה-50 של בנה האבוד, פילומנה מתחילה את מסעה למציאת הבן האובד, בעזרתו של עיתונאי פוליטי בכיר שסרח ואיבד את עבודתו. הסרט הוא תיאור המסע למציאת הילד הזה.

לפני כעשור הוקרן בישראל אחד הסרטים הקשים ביותר שראיתי בחיי. קראו לו "האחיות מגדלנה" (שמוזכר, אגב, גם כאן להרף עין). הסרט ההוא היה להמשיך לקרוא