פסטיבל קולנוע צרפתי: סוזאן

כשסקרתי את פרסי הסזאר הצרפתים כתבתי ש"סוזאן", שהיה מועמד ל-5 פרסים וזכה באחד, הוא הסרט שהכי מסקרן אותי מבין כל המועמדים. אז עכשיו, כשראיתי אותו, נותרתי עם חצי תאוותי בידי. חצי – כי זה ממש לא סרט רע, והרגשתי בו כנות. חצי – כי הרגשתי כאן בוסריות מאוד גדולה בטיפול הקולנועי בדרמה שמניעה את הסרט.

שרה פורסטייה בתפקיד הראשי ב"סוזאן"

שרה פורסטייה בתפקיד הראשי ב"סוזאן"

בגדול, עד כמה שאני יכול להבין, יש ב"סוזאן" נסיון להבין פסיכוזה של דור שלם. דור שתקוע במצב כלכלי לא מזהיר, שנידון לעבודות דחק לכל החיים, ולכן הוא פועל לנצל עד תום את רגעי האושר המועטים שיש לו. סוזאן, גיבורת הסרט, היא אשה-ילדה. אחת שלא למדה את השיעור הפרוידיאני של דחיית סיפוקים. היא לא מוכנה להיתקע בעבודה לא מספקת, לא מעניינת, לא מתגמלת. כשמוצע לה אושר עכשיו (אהבה, כסף) היא לוקחת אותו. לא משנה אם זה לא חוקי. לא משנה מי יפגע בדרך. לא משנה שיש לה אחריות כלפי המשפחה (אבא, אחות, ילד משלה). היא אימפולסיבית, עושה את מה שהיא רוצה עכשיו, מבלי לדאוג לאחר-כך.

הצרה עם הסרט הזה היא העובדה שהבמאית לא מתעכבת על הבחירות האלו. הרבה מהדברים שקורים בסרט נדמים שרירותיים. הרבה פעמים אנחנו לא ממש רואים את מה שקורה, ומצטרפים לסיפור אחרי שהמעשה כבר קרה. אחרי שגיבורת הסיפור כבר עושה את הבחירה שלה (היא יולדת ילד. אנחנו לא רואים איך זה קרה, ועם מי; היא נעצרת ומובלת למשפט. אנחנו לא רואים למה). המכניקה הדרמטית של הסרט הזה לוקה בחסר. מה גם שהסצינות בסרט הזה מקוטעות מדי. אין לדרמה מספיק זמן להתפתח. רק בסצינה אחת בבית המעצר, כשהיא לומדת על גורלו של בנה, רק אז אנחנו נעצרים להיות עם סוזאן כשהיא צריכה להתמודד עם תוצאות מעשיה. בכל שאר הזמן הסרט זז מהר מדי, לא מתעכב על רגעים שבהם היא משלמת את המחיר. ויש מחיר.

אבל צריך לומר שהרבה מהפערים בבימוי ובתסריט מתמלאים בהצגות המשחק של השחקנים. בעיקר אמורים הדברים לגבי שרה פורסטייה. רק בת 27 הפורסטייה הזו, וכבר היא נחשבת בעיניי כאחד הכוחות המובילים בקולנוע הצרפתי החדש. שני פרסי סזאר כבר באמתחתה, ומועמדות אחת נוספת עליה לא זכתה (על הסרט הזה). וראיתי אותה גם בפסטיבל הצרפתי לפני שנתיים בדרמת המשטרה "לילה אחד" (וגם שם היא היתה טובה מאוד). וכאן, ב"סוזאן", תצוגת המשחק שלה פשוט נהדרת. היא כאילו נשמה לתוכה את כל האופי של הדמות הזו, את כל מה שנמצא בין השורות של התסריט (ויש הרבה בין השורות. כפי שאמרתי, הוא חסר למדי), את כל זה היא הביאה לעבודת המשחק שלה. הגוף שלה מגיב לסיטואציות – קל לעיתים ברגעי האושר, כבד ברגעים הקשים יותר, ועם זאת היא יודעת לא להיכנס להיסטריה. היא יוצרת כאן דמות אמינה, מרגשת, ייצוגית לדור שלם ובעת ובעונה אחת ספיציפית מאוד ופרטית מאוד. שחקנית מצוינת, שרה פורסטיה.

וגם שאר השחקנים כאן תומכים טוב מאחור – אדל האנל, בתפקיד אחותה היותר מסודרת, ועם זאת הלא כנועה לגמרי, גם היא טובה מאוד ואמינה לגמרי (והיא זכתה השנה בפרס שחקנית המשנה. בצדק), ופרנסואה דאמיין בתפקיד האב טוב מאוד גם הוא.

אז "סוזאן" הוא לא אודיסיאת הרגש שציפיתי שהיא תהיה, והוא די לוקה בחסר במחלקת הדרמה, אבל יש בו בכל זאת כנות בעשייה, והצגות משחק שבכל זאת מגיעות ללב שלי. שווה צפייה למרות החסרונות שלו.

הקרנות נוספות של "סוזאן":

מחר, ה-24/03, בסינמטק חיפה

ב-28/03, הקרנה נוספת בסינמטק תל אביב

ב-29/03, בסינמטק הרצליה

וב-01/04 בסינמטק ירושלים

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s