הבן של אלהים: סרט יפה, אבל מפוספס

בעיה, הסרט הזה.

בעיה – כי יש כאן כל כך הרבה כשרון. לחבר'ה האלה, גיא נתיב וארז תדמור, הבמאים של "הבן של אלהים", יש להם יכולת פנטסטית להוביל סיפור על אבא ובן מנקודה לנקודה בקצב מדוד. יש להם רגישות יוצאת דופן ואנושית מאוד לדמויות. הם יודעים לעבוד עם שחקנים ועם צלם. יש להם עין ללוקישיינים ציוריים, ולשילוב של הדמויות בתוך התמונות היפהפהיות האלו.

בעיה הסרט הזה. כי כל זה לא מתחבר לסרט שבאמת ישאיר חותם. "הבן של אלהים" הוא סרט מאוד יפה, אבל הוא היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב. ואיפשהו זה התפקשש.

את "הבן של אלהים" ראיתי לראשונה בקיץ שעבר, ואז גם כתבתי התרשמות ראשונית. בין השאר כתבתי שם:

האמת היא שאם נגרד קצת, ממש קצת, אפשר בקלות למצוא לא מעט חסרונות בסרט הזה…כרגע אני לא רוצה לקטרג

אבל בצפייה שניה החסרונות של הסרט קופצים יותר לעין. ועכשיו הגיע הזמן לפרט קצת יותר

magic men

אני חושב שההתחלה של הפרויקט הזה, שהיציאה למסע הזה שנקרא "הבן של אלהים", היתה נמהרת מדי. עוד 'וויש' אחד על התסריט היה יכול לעזור. קודם כל, גיבור הסרט הוא אדם מבוגר, לקראת סוף חייו, מנוכר מבנו. הוא חילוני אדוק. בנו חזר בתשובה. ומות אשתו (בסצינה הראשונה של הסרט) שולח אותו למסע אל העבר, למצוא את האדם שהציל את חייו בשואה. ביוון. המוות הזה של האשה האהובה הוא תירוץ מספק ליציאה למסע הזה. אבל יש כאן תוספת בדמות איזשהו תירוץ קלוש: הוא ראש מועצה בדימוס, ושולחים אותו לטקס ערים תאומות ביוון. הרי גם כך כל עניין הטקס הזה תופס חלק קטן מאוד מהסרט. אז הוא מיותר. וכל מה שנוגע לחוט הסיפורי הזה צולע במקרה הטוב.

וגם הבן מצטרף. איש דתי-חרדי, נשוי+3 בנות+ עוד אחד/ת בדרך, נשמע לעצת הרבי בדבר הצורך לתקן את יחסיו עם אביו כדי שיוולד לו בן. הרי גם זה מספיק. אז בשביל מה צריך ראש המועצה ליצור איתו קשר ולבקש ממנו שייסע גם הוא כדי 'לשמור על אביו'? מיותר לטעמי.

אבל יותר מכך. נדמה לי שהסרט היפה הזה לוקה בכך שהוא מספר סיפור נדוש אמנם אבל ספציפי ויפה (וגם מרגש לעיתים), ועם זאת הוא לא מספק באמת איזושהי תובנה עמוקה. אחרי שראיתי לא מזמן את "מגנוליה" של פול תומס אנדרסון (בפעם השלישית, במסגרת המחווה בסינמטקים לזכרו של פיליפ סימור הופמן), ושם המוטו אומר: אנחנו אולי גמרנו עם העבר; העבר לא גמר איתנו, כאן, ב"בן של אלהים" יש אולי מחשבה הפוכה: העבר עבר. תעזבו אותו. תתקנו את ההווה בשביל עתיד טוב יותר. אבל גם האמירה הזו לא באמת מגובה באיזשהו תוקף.

אז מה שנשאר הוא שחקן אחד אדיר (מכרם ח'ורי, אולי בתפקיד חייו. זקן רועד וחלש, ועם זאת עקשן וחד), שחקן אחד תומך נהדר (זהר שטראוס, כמוסת אנרגיה סוחפת), וכמה סצינות נפלאות שאפשר כאילו לגזור אותן מהסרט הזה ולהקרין אותן כסרטים קצרים בפני עצמם (הסצינה באוטובוס, למשל, היא סרטון מתח אפקטיבי מאוד, או סצינת 'מעשי הקסם' של הזקן והצעירה, או גם זו של הזקן ובנו, שתי סצינות אלו הן סצינות קסומות גם ללא קשר למכלול. ויש עוד לא מעט סצינות כאלו).

יש לי הרגשה שהיה כאן חומר ליצירת מופת סוחפת. אבל הבמאים, ארז תדמור וגיא נתיב איכשהו ויתרו לעצמם. הם עשו סרט יפה שהיה יכול להיות הרבה יותר יפה. אז עד הפעם הבאה נשאר "הבן של אלהים" (השם הבינלאומי של הסרט הוא Magic Men. איכשהו נדמה לי שהוא מתאים יותר) – סרט עדין, יפה, מרגש, משהו שמשאיר טעם של עוד. זה עדיין לא זה, אבל זה בכיוון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s