פסטיבל קולנוע צרפתי: ז'אפלו

בשביל סרטים כאלו יש פסטיבלים. סרטים שאין סיכוי שנראה אותם בהקרנות מסחריות (לגבי הסרט הספציפי הזה, אגב, אני לא מבין את זה. ביציאה מהסרט רוב הצופים, כולל אני, נאנחו מהנאה), אבל הם סרטים נהדרים, קומוניקטיביים, מרגשים, נהדרים.

האמת שסרטים כאלו הם בדיוק סוג הסרטים שמבקרי קולנוע מחמיצים פנים למולם. מבקרי קולנוע אוהבים להלל את שוברי המוסכמות. את אלו שלא הולכים בתלם. "ז'אפלו", לעומת זאת, הוא כמו סרט של התלמיד הכי מצטיין בכיתה. הוא יודע את העבודה, והוא מבצע אותה כמו שכתוב בספר. הצילום בסרט הזה, העריכה, שילוב המוסיקה, עריכת הפסקול (למשל, ההורדה של הסאונד לאפס ברגעים הקריטיים רק כדי להעלות אותו שוב כדי לקבל אפקט רגשי מקסימלי), הדרכת השחקנים – הכל מבוצע כאן לעילא ולעילא.

ובעיקר – זה סרט שבא מהלב והולך ישר ללב.

זאת לו דה לאז' (כאן עם ז'אפלו, הסוס). יש לה תפקיד קטן בסרט, אבל היא הלב הפועם שלו

זאת לו דה לאז' (כאן עם ז'אפלו, הסוס). יש לה תפקיד קטן בסרט, אבל היא הלב הפועם שלו

להמשיך לקרוא

המבול: סרט אפקטים ממוחשבים או יצירה פילוסופית עמוקה

אז הנה הגיע הסרט החדש של דארן ארונופסקי. אחד מהבמאים הכי גדולים שפועלים כיום. הציפייה היתה גדולה. במיוחד לאור השמועות על מלחמתו של הבמאי במפיקים שדרשו לקצץ את כנפיו האמנותיות (והשמועות הנוספות שידו של הבמאי היתה על העליונה). ועוד 'במיוחד' אחד: שניים מסרטיו הקודמים נחשבים בעיניי יצירות מופת סוחפות מאין כמותן ("המעיין", ו"ברבור שחור").

ואחרי כל הציפייה הזו, אחרי הצפייה אני מרגיש אנטי-קליימקס. זה ממש לא סרט רע, והוא (כצפוי) מרשים מאוד, אבל אין לי 'וואו'. למעשה, זה רחוק מ'וואו'. יש לא מעט דברים מעניינים בסרט, ויש לא מעט שטח לכסות בדיון בסרט הזה. אבל בסופו של דבר, הרבה מהדיון טובע בים של CGI (ואגב, אם כבר אנחנו בעניין, אם אתם מתלבטים אם לראות את הסרט הזה ב-3D או בדו-מימד, תבחרו בדו. התלת רק מפריע).

ים CGI

ים CGI

להמשיך לקרוא