פסטיבל קולנוע צרפתי: ז'אפלו

בשביל סרטים כאלו יש פסטיבלים. סרטים שאין סיכוי שנראה אותם בהקרנות מסחריות (לגבי הסרט הספציפי הזה, אגב, אני לא מבין את זה. ביציאה מהסרט רוב הצופים, כולל אני, נאנחו מהנאה), אבל הם סרטים נהדרים, קומוניקטיביים, מרגשים, נהדרים.

האמת שסרטים כאלו הם בדיוק סוג הסרטים שמבקרי קולנוע מחמיצים פנים למולם. מבקרי קולנוע אוהבים להלל את שוברי המוסכמות. את אלו שלא הולכים בתלם. "ז'אפלו", לעומת זאת, הוא כמו סרט של התלמיד הכי מצטיין בכיתה. הוא יודע את העבודה, והוא מבצע אותה כמו שכתוב בספר. הצילום בסרט הזה, העריכה, שילוב המוסיקה, עריכת הפסקול (למשל, ההורדה של הסאונד לאפס ברגעים הקריטיים רק כדי להעלות אותו שוב כדי לקבל אפקט רגשי מקסימלי), הדרכת השחקנים – הכל מבוצע כאן לעילא ולעילא.

ובעיקר – זה סרט שבא מהלב והולך ישר ללב.

זאת לו דה לאז' (כאן עם ז'אפלו, הסוס). יש לה תפקיד קטן בסרט, אבל היא הלב הפועם שלו

זאת לו דה לאז' (כאן עם ז'אפלו, הסוס). יש לה תפקיד קטן בסרט, אבל היא הלב הפועם שלו

יש כאן דיון ארוך ומתמשך ביחסי הגומלין בין הראש ללב. בין התבונה שלא תבחר בסוס הקטן הזה, לבין הלב שהולך על האנדרדוג בכל זאת ולמרות הכל, מטפח אותו ומביא אותו לנצחונות – וגם לכשלונות. יש לא מעט הפסדים בסרט הזה, לצד הנצחונות. כך יוצא שבשלבים המאוחרים יותר של הסרט לא תמיד יודעים האם נצחון הוליוודי נמצא בקצה השני של המכשול, או כשלון מאכזב. בדרך זו בכל זאת נמנע הסרט מנוסחתיות. והדיון הזה ממשיך כך – בעקבות הנצחונות בתחרויות הקפיצה מעל מכשולים גיבורנו מתחיל לפתח גאוותנות וראוותנות. האם הלב והרגש שלו ידעו ללמד אותו לחמול על כבודו לפעמים לטובת האנשים (והסוסים)?

יש בסרט הזה צילום מפואר, ההופך את החיות האלו לאציליות. יש בסרט אהבה אינסופית ומידבקת לאנשים כמו לסוסים. יש כאן עבודה מדויקת מאוד של הכתבת קצב מדוד, עם שיאים מתוכננים היטב ורגעים של שחרור בין שיא לשיא. ויש כאן גם הופעה מלבבת של השחקנים הראשיים – גיום קאנה, שיודע לאזן את הפרצוף הלא מרוצה שלו עם רגעי אנושיות חמים ומשעשעים. אחרי ההקרנה מישהו סיפר לי (ואח"כ קראתי על זה גם באינטרנט) שקאנה היה בילדותו רוכב סוסים מדופלם שגם ניסה להתחרות בשטח, אבל פציעה קריטית הכריחה אותו לשנות קריירה. ואכן זה ניכר לעין שקאנה מביא לסרט הזה את כל כולו. ומולו צריך לציין, כמובן, את דניאל אוטיי, בתפקיד האב האוהב שנמצא שם כל הזמן. אוטיי מוכיח כאן שוב, בפעם המי יודע כמה, שאפשר לסמוך עליו. הוא שקט ורגוע, אבל הוא יתפרץ כשצריך (כי, הי, לפעמים הלב מתפוצץ, ואי אפשר לעצור).

יכול להיות שהסרט קצת ארוך מדי (שעתיים ורבע), אבל לא ממש אכפת לי. הלב מתרחב כל כך במהלך הצפייה בסרט הזה, עד שלא היה אכפת לי לבלות עם הדמויות האלו עוד שעה. סרט יפהפה ומומלץ.

הקרנות נוספות של "ז'אפלו"

מחר בצהרים, הקרנה נוספת בסינמטק תל אביב

ב-31/03 בסינמטק חיפה

ב-04/04 בסינמטק ירושלים

וב-05/04 בסינמטק חולון

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s