פסטיבל קולנוע צרפתי: קוראים לי המממ…

לפני שראיתי את הסרט שמעתי עליו דעות קיצוניות. היו ששיבחו את הסרט, והיו שאמרו שזה סרט גרוע במיוחד. לאחר שראיתי את הסרט אני חושב ששניהם צודקים.

צריך לבוא סלחנים לצפייה בסרט הזה. אבל צריך לבוא. הבעיה היא לא בנושא הקשה. הבעיה, וגם הקסם שבסרט המיוחד הזה, הם בעשייה הקולנועית שלו. זה כאילו מדובר בפרויקט סטודנטיאלי של תלמידה מתלהבת שהתארך הרבה מעבר למה שסרט סטודנטים צריך להיות. זה נראה כמו סרט שנעשה בשקל וחצי של מישהי שרוצה להראות שהיא למדה את תולדות הקולנוע ורוצה להוכיח את זה. יש בסרט הרבה גחמות קולנועיות שמפריעות. לכאורה יש כאן הרבה המצאות קולנועיות. למעשה אלו המצאות משומשות. ובכל זאת, ולמרות הכל, משהו בסרט הזה עובד בכל זאת.

הצילום של הסרט נראה עני. עיצוב התמונה נראה עני. לא מעט פעמים הבמאית משתמשת ב'פריז פריים', כמו אחת שראתה את "ז'יל וג'ים" של פראנסואה טריפו יותר מפעם אחת. בסצינה מסוימת אחת הדמויות אומרת: היום שלי שחור, ואכן, כל הסצינה מצולמת בשחור-לבן. מדי פעם יש מעבר בין סגנונות צילום. מדי פעם יש סיקוונסים המעוטרים במוסיקה אופראית, אבל יותר מכל הם נדמים כמשהו עני מאוד שמתהדר בנוצות עשירות לא לו. כל הסגנון הקולנועי של הסרט הזה מצביע על מנייריזם של מישהי שגונבת מכל העולם, אבל אין לה משהו משל עצמה. ולפעמים יש לה. סצינה בחדר אמבטיה בה האם מדברת אל עצמה מרגישה לרגע כמו תיאטרון מצולם, כשהמראה עמוסת אדים, כמו נפש הדמות (אז יש לה, לבמאית, בכל זאת, דמיון משלה). והילדה מדברת אל בובת הברבי שלה, תירוץ בימויי להוסיף וויס אובר (טריק שהבמאית ממעטת להשתמש בו, כדי שלא יעיק, אבל במעט הרגעים שהוא נמצא בסרט יש בו חן). אז יש גם בסרט הזה רגעים של השראה קולנועית, לצד רגעים שבהם נדמה שלבמאית הזו פשוט אין מושג.

נהג המשאית והילדה בהפסקת אוכל. מתוך "קוראים לי המממ.."

נהג המשאית והילדה בהפסקת אוכל. מתוך "קוראים לי המממ.."

אבל כן יש לה.

יש לה סיפור ייחודי, ויש לה שחקנים שעושים את העבודה. החלק הראשון של הסרט הוא החלק שקשה יותר לצלוח. הוא החלק של הסיפור של הילדה, ואיך היא מתמודדת עם ההתעללות (היא לא). סילבי טסטו, שחקנית צרפתייה מעולה, משחקת גם כאן מצוין את האמא של הילדה, אבל היא בתפקיד משנה.שאר העולם המקיף את הילדה (אחיה, האב) טובעים בים של סגנון יתר קולנועי. החלק השני, אחרי שהתרגלנו לשפה הקולנועית המשונה של הסרט הזה, הוא החלק היותר מעניין. בחלק הזה הילדה עולה על משאית של בחור סקוטי שנמצא בענייני עבודה בצרפת. והם פשוט נוסעים. הוא כמעט ולא מדבר צרפתית. היא כמעט ולא מדברת אנגלית. אבל הם מתקשרים. הם מהווים נחמה הדדית. היא לו, על אובדן משפחתו. הוא לה, על אובדן תומתה בידי אביה. והשעה השניה של הסרט, למרות כל המנייריזם הבימויי, הופכת לאודיסיאה יפהפיה של שני אנשים פגועים (וצריך לומר גם: באדיבות שני שחקנים נהדרים. דאגלס גורדון אנושי מאוד בתפקיד הנהג, ולו-לליה דמרליאק הנבונה והמקסימה בתפקיד הראשי).

סוף הסרט נופל לסנסציוניות שממנה נמנע כל הסרט, וחבל, אבל עד אז, "קוראים לי המממ…" הוא מסע קולנועי יוצא דופן למיטיבי דרך. חווייה משונה מאוד שלא תישכח במהרה.

הקרנות נוספות של "קוראים לי המממ…"

מחר, ה-30/03, הקרנה נוספת בסינמטק תל אביב

ב-03/04 בסינמטק ירושלים

וב-08/04 בסינמטק חולון

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל קולנוע צרפתי: קוראים לי המממ…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s