לאנצ'בוקס: לפעמים הרכבת הלא נכונה מובילה ליעד הנכון

…וסופו של הסרט פתוח. אין באמת סיום שסוגר את הסיפור הזה. כי החיים הם כאלו. יש בהם תכנון, אבל יש בהם פתח להפתעות. והתמסרות להפתעות האלו יכולה לפעמים להיות…הפתעה.

אני רואה סרטים מכל העולם. מעניינות אותי תרבויות זרות. סרטים מיפן, ומצרפת, ומברזיל, ומסין, ומישראל, ומארגנטינה, ומאיטליה, ומכאן ומשם. לא רק סרטים אמריקאים דוברי אנגלית. אבל יש שני סוגים של סרטים שאני מדלג עליהם א-פריורית. סרטים מהודו וסרטים מצרים. הסיבה דומה בשני המקרים: אלו סרטים שמגיעים ממדינות בהן הצנזורה מחמירה במיוחד, וכך גם יוצרי הסרטים עושים את עבודתם תוך צנזורה עצמית. והתוצאה היא בד"כ הרבה מאותו הדבר. ולסרטים ההודים יש בד"כ תוספת צבעונית מאוד של ריקודים ושירים. ואני הרי שונא מיוזיקלס.

אבל "לאנצ'בוקס" הוא שונה. הוא לא סרט הודי סטנדרטי. למעשה הוא סרט קטן מאוד, קומפקטי, בניגוד לדרמות הגדולות שמניעות את רוב התוצרת ההודית. יש בו סיפור אחד מרכזי, והוא כמעט ולא מתפזר לסיפורי משנה. וגם כש"לאנצ'בוקס" מעט מרחיב את היריעה (ממש ממש קצת) זה עדיין מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה הראשית. יש כאן היצמדות לסיפורן של שתי דמויות. ומעט מאוד מסביב. יש בעיקר עבודה מאוד רגישה לאנשים, לאנושיות. אפילו דמות המשנה של הבחור הצעיר שבא להחליף את גיבור הסרט העומד לפני פרישה, אפילו הוא עובר די מהר מסתם בחור מעצבן לאיש עם סיפור, חיים, רגשות.

הלאנצ'בוקס על השולחן, המכתב ביד, הרגש בלב. מתוך "לאנצ'בוקס"

הלאנצ'בוקס על השולחן, המכתב ביד, הרגש בלב. מתוך "לאנצ'בוקס"

סיפור מאוד פשוט יש ל"לאנצ'בוקס": עקרת בית התקועה בנישואים עצובים שולחת יום יום ארוחת צהרים לבעלה בעזרת שרות שליחים. בטעות מגיעה ארוחת הצהרים לפקיד נרגן טרם פרישתו. ודרך המשלוחים האלו מתפתחת מערכת יחסים המיתרגמת לשורת מכתבים מרגשים. האישה מרגישה שהיא יכולה להיפתח בפני זר גמור, לספר לו על צרותיה, והגבר הסגור נפתח לאט לאט, הופך להיות סבלן יותר לזולת, מוריד קצת את מפלס התוקפנות שלו. רומן המכתבים הזה מחייב את הבמאי לשימוש מסיבי בוויס-אובר המבטא את הכתוב במכתבים, והשימוש שהבמאי עושה בתמונה ובסאונד מגוון ומלא דמיון: לעיתים הוא מאייר את הנאמר על המסך, לעיתים מדובר בפלאש-בק, ולעיתים מדובר בתוספת לקול המספר/ת. המשחק המאופק של שני השחקנים והבימוי השקט של המתרחש מוסיפים הרבה להרגשת האוטנתיות. קל להאמין לשתי הדמויות האלו, וקשה להתנגד להתפתחות האיטית של היחסים ביניהם.

לסינפילים שביניכם יהיה יפה להשוות בין סצינה אחת מרכזית בסרט לבין סצינה כמעט זהה בקלאסיקה הוליוודית משנות ה-40: כאשר הם שני הזרים חושבים להיפגש, מתרחשת סצינה שהזכירה לי את "החנות מעבר לפינה" הנפלא של ארנסט לוביץ'. ועד כמה שאני אוהב את הקלאסיקה ההוליוודית ההיא, הסרט ההוליוודי ההוא היה בדיוק זה: הוליוודי. עשוי לעילא, מצחיק מאוד, אבל גם נוצץ. "לאנצ'בוקס" מגיע מלמטה. ריאליסטי, פשוט, נטול תחכום. ודווקא בגלל זה הוא הלך ישר ללב שלי.למרות שלכאורה הסרט בנוי על נוסחה הוליוודית, על קומדיה של טעויות, או בעצם על טעות אחת שמניעה את כל העלילה, החוכמה ההודית הפשוטה מסבירה שלפעמים דבר שנדמה כטעות יכול להביא לתיקון של דברים. רכבת לא נכונה שמביאה ליעד הנכון. סוד הקסם של "לאנצ'בוקס" הוא בפשטות שלו, שמכוונת אותי להאמין לאנשים האלו, להתרגש איתם, וללכת איתם את הדרך עד לסוף שהוא לא סופי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s