המחברת הגדולה: משחקים מרושעים

הנה הוא מגיע. במשך כמעט שנה אני שומע על הסרט הזה. מאז שהוא זכה בפרס הגדול בפסטיבל הקולנוע של קארלובי-וארי בקיץ שעבר. אח"כ הוא הפך לנציג ההונגרי לאוסקרים, והוקרן בפסטיבל חיפה, שם שמעתי במסדרונות לחישות מאוד חיוביות לגביו. ואחרי הרבה דחיות הנה הוא מגיע למסכים שלנו. ואחרי שראיתי, אני חושב שנשאר לי לומר: זה הכל?!

לא, לא נפלתי. למעשה, די התאכזבתי. ואולי צריך להתחיל מהצלם של הסרט. "המחברת הגדולה" הוא אמנם סרט עם לב הונגרי, אבל בהיותו קו-פרודוקציה הונגרית-גרמנית-אוסטרית (וגם צרפתית), גויסו להפקה הזו גם אנשים לא הונגרים. והראשון במעלה הוא כריסטיאן ברגר, שצילם למיכאל האנקה כמה מסרטיו (ועל אחד מהם, "סרט לבן", הוא אף היה מועמד לאוסקר). ובכן, מבלי שקראתי את הספר עליו מבוסס הסרט, נדמה לי ש"המחברת הגדולה" הוא כמו תשובה לסרטיו של המאסטר האוסטרי: אם בסרטיו של האנקה אנו יושבים ותוהים למה האנשים האלו (או הילדים האלו, ב"סרט לבן") עושים את המעשים הנוראים האלו, בא "המחברת הגדולה" ונותן תשובה: כי העולם קשה. החיים קשים. וכדי לשרוד, חובה להתקשות, להתקשח, להפוך חסר רגש, חסר רחמים. אחרת תינגף בפני קשיי החיים, ותמות כמו זבוב. בקלות. פוף, אתה מת. או שתפסיק לבכות, תפסיק להתרגש, תפסיק לפנות ללב. רק ככה תשרוד. אז כששני האנשים הלבושים לבן ב"משחקי שעשוע" מתעללים במשפחה הזו, זה בעצם אקט השרדותי. כנ"ל לגבי הילדים ב"סרט לבן", שיגדלו להיות הנאצים שיסחררו את כל העולם בשנות ה-30.

פרמיס מעניין יש ל"מחברת הגדולה". חבל שהוא מוגש לי בעטיפה של סרט מבולבל, מנוכר, וחוזר על עצמו.

אני עצמי וסבתא שלי. "המחברת הגדולה"

אני עצמי וסבתא שלי. "המחברת הגדולה"

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התנאים הופכים קשים מנשוא. האבא במלחמה, והאם לא יכולה להתמודד עם גידול שני תאומים, אז היא מוסרת אותם לסבתא למשמורת. והאשה המבוגרת הזו היא קשה ונרגנת. היא מכריחה את הילדים לעבוד בכדי שיזכו לאכול פת דלה, וכדי שיוכלו לישון תחת קורת גג רעועה. כמובן שהכל נעשה בפנים זועפות, תוך כדי הצלפות ומכות חוזרות ונשנות. בעיה ראשונה: האבא (שנעלם מיד לאחר ההתחלה) נותן לילדים מחברת גדולה, יומן, כדי שיכתבו את קורותיהם. מכשיר תסריטאי מיותר כדי להכניס את הצופים לסיפור. אמנם זה מאפשר לבמאי להשתמש בוויס אובר של הילד שכותב כדי לקרב אותי אל הדמויות, אבל השימוש בוויס אובר בעייתי מאוד: הוא אומר שקשה, שהסבתא מכריחה אותם לעבוד, אבל כל מה שאני רואה הוא את הילדים משחקים משחקים מרושעים. אין לי הרגשה של שגרה קודרת. הם ילדים, והם משחקים משחקים של ילדים, גם אם אופי המשחקים שחור מהרגיל, עדיין הסיפור עצמו נפגע.

בעיה שניה: העריכה מקרטעת. יש דמות של בת השכנה. היא נצפית לשתי סצינות בחלק הראשון של הסרט; ואח"כ אחרי עוד כחצי שעה. ואח"כ לעוד סצינה אחת לקראת הסוף. כל פעם שהדמות הזאת מפציעה חשבתי: אה, כבר שכחתי ממנה. בשביל מה היא פה בכלל? ; אחרי כשני שליש סרט יש סצינה עם האמא. זו סצינת מפתח שמראה לי מהי האמת של הבמאי, מהי תפיסת העולם של הסרט הזה (אותה פירטתי בפסקה השניה של הפוסט הזה). אבל אז הסרט ממשיך לעוד מערכה נוספת מיותרת לגמרי בעיניי, המורכבת מסצינות שחוזרות ואומרות את אותו הדבר שוב ושוב. שם מגיע לסופו סיפורה של בת השכנה. בצורה לא מאוד סימפטית. כי העולם קשה. סיפורה של הסבתא מגיע לקיצו. בצורה לא מאוד סימפטית. כי העולם קשה. וגם סיפורו של האבא מגיע לקיצו. בצורה לא מאוד סימפטית. כי העולם קשה. ונדמה לי שיש עוד כמה סיפורים שמגיעים לקיצם בצורה לא סימפטית. כי העולם קשה. יש שימוש לא ברור שהבמאי עושה באנימציה, בציורים של הילדים ב'מחברת הגדולה'. האופי האפיזודיאלי של הסרט מקשה עלי להיקשר לדמויות למרות שללא ספק יש כאן נסיונות מצד הבמאי. הכל מצביע על טון לא כל כך ברור לי. או שהסרט הזה קר ומנוכר, או שהוא בכל זאת מנסה לקרב אותי אל הדמויות בעזרת וויס אובר, ומשחקי ילדים, ואנימציה.

משחקי ילדים. "המחברת הגדולה"

משחקי ילדים. "המחברת הגדולה"

ויש גם שימוש מגוחך ממש במוסיקה. במקום ללוות את הסצינות עצמן במוסיקה, להדריך חרישית את הרגש שלי אל הקרשנדו של כל סצינה, במקום זה הבמאי מביא את הסצינות אל שיא, ורק לאחר מכן מכניס מכת תוף. זה תמיד מגיע אחרי השיא, וזה תמיד מעלה אצלי גיחוך ומבוכה. שימוש כזה במוסיקה נפוץ בעיקר בטלנובלות סוג ד' ('אני לא אבא שלך. דוד שלך הוא אבא שלך'. טאם-טאם!, ט-דאם!!!). בנוסף יש גם עניין טכני פעוט שהפריע לי: אני מניח שתנאי הקו-פרודוקציות הכריחו את הבמאי ללהק גם שחקנים לא הונגרים. אז בעוד שאולירך תומסן הדני טוב גם כאן בתפקיד של קצין נאצי (והוא דובר גרמנית שוטפת, אז זה עובר), לתפקיד האב גויס שחקן גרמני, והוא מדובב להונגרית בצורה רעה וצורמת לעין.

אז בסך הכל יש כאן שיעור פילוסופי מעניין שמועבר אלי בצורה דידקטית למדי, מכיוון שעם כל הרצון הטוב לא הצלחתי להתחבר לדמויות ולסיפור. לא מדובר בסרט ארוך (קצת פחות משעתיים), אבל הוא הרגיש לי יותר ארוך ממה שהוא באמת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s