דוקאביב 2014: תחנה סופית

ברוך שובך, ג'ולי שלז. נעלמת ליותר מדי זמן. פעם, בשנות ה-90, ראיתי סרט דוקומנטרי אחד מרגש עד דמעות. קראו לו "באבא לובה" (על האב הנעלם של דני בסן, הסולן של "תיסלם"). הלכתי אחורה, וראיתי גם את "סנג'ין" המרשים. והיה גם את "עפולה אקספרס", שעשה את המעבר של שלז מהדוקומנטרי לעלילתי. אבל אלו היו ימים אחרים. הקולנוע הישראלי התפתח מאוד מאז שנות ה-90. ושלז נעלמה אל השכחה (היה עוד סרט אחד שלה, "מוכרחים להיות שמח", שהביקורת כיסחה, ואני לא ראיתי). עד כמה שאני יודע, ג'ולי שלז התעסקה יותר בכתבות תחקיר טלויזיוניות בעשור האחרון. אבל הנה היא חוזרת להגה הבימוי. וסרט הפתיחה של דוקאביב דהשתא שב ומוכיח שהקולנוע בכלל, והקולנוע הדוקומנטרי בפרט, הוא המקום הטבעי של שלז. "תחנה סופית" הוא יותר מסרט חשוב. הוא סרט קולנוע טוב.

כבר מתחילת הסרט ניתן להבחין שג'ולי שלז חושבת קולנוע. שוט ראשון: מרכז פיקוח עם עשרות מוניטורים. הקולנוע, המצלמה, היא עפעוף העין שלנו, החלון למציאות שלנו. השוט השני הדהים אותי אפילו יותר מהראשון. זה שוט שנדיר למצוא בסרט דוקומנטרי. שלז שמה את המצלמה על חשמלית שבה נוהגת אחת הדמויות בסרט, והתוצאה: שוט מסחרר ברחובות הפנימיים של התחנה המרכזית החדשה. שלז לא מלכלכת את התמונה. להיפך, הנושא של הסרט אולי שחור משחור, אבל התמונה תהיה חלקה וברורה. ג'ולי שלז לוקחת אותי למסע חלק ונעים. שלא כמו האחים דארדן, למשל, ג'ולי שלז דואגת לסגנן את הסרט שלה בצורה מרשימה. ו(גם)בגלל זה, התוצאה מחרידה כל כך.

last stop

בהתחלה היה לי קצת קשה ל להמשיך לקרוא