דוקאביב 2014: תחנה סופית

ברוך שובך, ג'ולי שלז. נעלמת ליותר מדי זמן. פעם, בשנות ה-90, ראיתי סרט דוקומנטרי אחד מרגש עד דמעות. קראו לו "באבא לובה" (על האב הנעלם של דני בסן, הסולן של "תיסלם"). הלכתי אחורה, וראיתי גם את "סנג'ין" המרשים. והיה גם את "עפולה אקספרס", שעשה את המעבר של שלז מהדוקומנטרי לעלילתי. אבל אלו היו ימים אחרים. הקולנוע הישראלי התפתח מאוד מאז שנות ה-90. ושלז נעלמה אל השכחה (היה עוד סרט אחד שלה, "מוכרחים להיות שמח", שהביקורת כיסחה, ואני לא ראיתי). עד כמה שאני יודע, ג'ולי שלז התעסקה יותר בכתבות תחקיר טלויזיוניות בעשור האחרון. אבל הנה היא חוזרת להגה הבימוי. וסרט הפתיחה של דוקאביב דהשתא שב ומוכיח שהקולנוע בכלל, והקולנוע הדוקומנטרי בפרט, הוא המקום הטבעי של שלז. "תחנה סופית" הוא יותר מסרט חשוב. הוא סרט קולנוע טוב.

כבר מתחילת הסרט ניתן להבחין שג'ולי שלז חושבת קולנוע. שוט ראשון: מרכז פיקוח עם עשרות מוניטורים. הקולנוע, המצלמה, היא עפעוף העין שלנו, החלון למציאות שלנו. השוט השני הדהים אותי אפילו יותר מהראשון. זה שוט שנדיר למצוא בסרט דוקומנטרי. שלז שמה את המצלמה על חשמלית שבה נוהגת אחת הדמויות בסרט, והתוצאה: שוט מסחרר ברחובות הפנימיים של התחנה המרכזית החדשה. שלז לא מלכלכת את התמונה. להיפך, הנושא של הסרט אולי שחור משחור, אבל התמונה תהיה חלקה וברורה. ג'ולי שלז לוקחת אותי למסע חלק ונעים. שלא כמו האחים דארדן, למשל, ג'ולי שלז דואגת לסגנן את הסרט שלה בצורה מרשימה. ו(גם)בגלל זה, התוצאה מחרידה כל כך.

last stop

בהתחלה היה לי קצת קשה להתחבר לסרט הזה. רבע השעה הראשונה של הסרט היא כמו אוסף אפיזודות מחייהן של דמויות שחולפות בסביבת קומפלקס הזה שנקרא התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. חשבתי לרגע אפילו על "יפה לנצח", זוכה האוסקר של פאולו סורנטינו. לא, לא צריך להגזים. "תחנה סופית" לא מרשים ויזואלית כמו הסרט האיטלקי ההוא, אבל הוא גם לא משעמם כמו הסרט ההוא. שלז, בתבונתה כי רבה, יודעת למצוא את הרגעים האנושיים, היפים, ואפילו המצחיקים, בתוך השנאה, הזוהמה, והכאוס של הערב רב שחי בסביבה המוזנחת הזו. ואחרי כרבע שעה של סרט, בדיוק כשהתחלתי לחשוב – "טוב, זה נחמד, אבל הפסיפס הזה לא יחזיק אותי עוד הרבה זמן" – בדיוק אז התחילה שלז לחזור אל הדמויות שהיא הציגה קודם, ללוות אותן בחייהן בסביבה הזאת, סביבת התחנה הסופית של תל אביב, התחנה הסופית של המדינה שלנו.

אין ממש קו עלילתי מנחה לסרט הזה. ועדיין יש בו תובנה שחורה משחור. אחת ההחלטות הקריטיות והמוצלחות שלקחה שלז היא לכווץ את הסרט בעריכה. שלז קיימה שרשרת ראיונות עם הדמויות שלה, אבל היא כמעט לא משתמשת במה שנקרא 'ראשים מדברים' (אנשים מתראיינים אל מול המצלמה). רוב דבריהן של הדמויות מתווכים לצופה בוויס-אובר, בעוד אנו צופים בהן ביום יום שלהם (וכששלז שוברת את החוק הזה, וכן מראה דמות אחת בשם אומרה, היא גם מביאה אותי אל אחד הרגעים המרגשים ביותר בסרט). וכך הסרט מקבל קצב, אנרגיה, אבל גם עומק, חשיבה. והמסקנה מדכאת.

יש אלף סיבות. החיים קשים. המדינה מזניחה. ה'אשכנזים', ה'צפונבונים' מתנשאים. אכלו לי שתו לי. ולא, מה פתאום, הסודנים והאריתראים הגודשים את סביבת התחנה המרכזית, הם לא צדיקים גמורים. יש ביניהם גם פושעים, אנסים, גנבים. אבל הרעל שטפטף לעיניים של הישראלים שגרים שם כבר סימא אותם מלראות. כל השחורים פושעים. לגרש אותם מפה. עכשיו ומיד. לשנוא לשנוא לשנוא. מהקטן (אשת הבטחון שאומרת משהו כמו: "אין לי בעיה איתם. באמת. אבל כשאני צריכה לחטט להם בתיקים – איף…איזה ריח…"), ועד הגדול (מאי גולן. המאיר כהנא הבא). ג'ולי שלז בודקת את הכל, עם סבלנות, עם נסיון להבין את שורשי השנאה. אולי יש לזה סיבה. אולי זה מוצדק. אולי זה התחיל כשמאי גולן כמעט נאנסה. אולי זה התחיל קודם, כשדן שילון, סמל התקשורת האשכנזית, הזמין אותה לאולפן כסמל לניוון המזרחי העני, הציג אותה לראווה ובכך גם ניקה את המצפון האשכנזי, וגם שלל מאותה גולן את האישיות הפרטית שלה. אבל האם הרגשת הקיפוח, בחלקה מוצדקת מאוד, האם היא מצדיקה את השנאה חסרת המעצורים של אותה מאי גולן, עכשיו, כשהיא אישה צעירה ודעתנית?

הפרשנות בעיניי המתבונן. שלז רק נמצאת שם להקשיב, לנסות להבין. היא עוקבת אחרי גלריה של דמויות, ישראליות יותר או פחות, ילידות הארץ ומהגרים, פליטים שנמצאים כאן באופן זמני, וכאלו שכבר הפכו לישראלים, ובעזרת הרבה אנרגיה, קולנוע דינמי, ובעת ובעונה אחת רגישות וסבלנות לאדם, גם אם הוא קיצוני מאוד, שלז מצלמת תמונה של מקום, של מדינה ללא תוחלת. לא סתם קוראים לסרט "תחנה סופית". לא האנשים הם גיבורי הסרט. התחנה המרכזית של תל אביב היא הגיבורה. הסביבה הזו, שסובלת מהתקלויות יומיומיות שרק מתדלקות את השנאה הזו יותר, המקום הזה הנמצא מרחק יריקה כמעט מהאולם בו צפיתי בסרט, הוא מקום מייאש מאין כמותו. מקום שבו קמה מדינת השנאה, מקום שבו אין תקווה, כי המקום הזה עזוב להסתדר בעצמו.

אז טוב שחזרת, ג'ולי שלז. עשית סרט נהדר קולנועית, כזה שגם מרתק לצפות בו כיצירת אמנות, ויותר חשוב, סרט שמגרה את המחשבה.

הקרנות נוספות של "תחנה סופית":

היום, ה-09/05

וגם בשבת הבאה, ה-17/05.

כדאי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s