לולה 2014: הבית בעמק האפל

ואני עוצר את שטף הדיווחים על הסרטים בדוקאביב כדי לעדכן מה קרה אתמול בטקס פרסי האקדמיה הגרמנית. לא הייתי אתמול בערב בבית, ולא יכולתי להתעדכן בזמן אמת, אבל השנה זה גם פחות בער לי, כי, כפי שכתבתי בפוסט שסקר את המועמדים לפרס האקדמיה הגרמנית השנה, ממבט ברשימת המועמדים ניתן להבחין שהשנה האחרונה לא היטיבה עם הקולנוע הגרמני. יש בה מעט מאוד סרטים שמסקרנים אותי. ובכל זאת, אלו הן התוצאות של הג'רמן ג'ורי:

אני מניח שמבקרי הקולנוע באשר הם יעלצו וישמחו. אדגר רייץ, יוצר (מה שנחשב) המונומנט "היימאט", הוא גם הזוכה השנה, בפרויקט שהוא מעין פריקוול לאותו (מה שנחשב) מונומנט.

סרט תקופתי ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: תרשום, אני ערבי

ואחרי ששלשום התרגשתי מחזרתה המוצלחת של במאית ותיקה לשטח העשייה הדוקומנטרי, אתמול כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות כשצפיתי בסרטה החדש והדי נפלא של אבתיסאם מר'ענה-מנוחין, מי שאני מחשיב לדוקומנטריסטית הטובה בישראל. ברגשות מעורבים של יאוש ותקווה, הסרט הזה מערבב את האישי והפוליטי שאי אפשר לברוח ממנו בחיים המסוכסכים שלנו כאן, בישראל/ פלסטין.

בפרויקט הזה פגשתי לראשונה בקו-פרו 2012. קראו לו אז "ריטה", ע"ש השיר המפורסם של מחמוד דרוויש (כלומר, אני לא מכיר את השיר. אני לא פלסטיני). אבל אבתיסאם מר'ענה, ברגישות ובחוכמה, אמנם שינתה את שם הסרט כדי לתת פוקוס למשורר הלאומי הפלסטיני, כלומר לאספקט הפוליטי של הסרט, אבל גוף הסרט מזגזג כל הזמן בין שני הקצוות האלו. ובכלל, למרות שראיתי כמעט את כל סרטיה של מר'ענה, עדיין המפגש המחודש עם היוצרת הזו הפתיע אותי.

write down i am an arab

מר'ענה היתה בעבר דעתנית, חסרת פחד, דורשת בהפגנתיות להפנות תשומת לב לרעות חולות בחברה (הישראלית וגם הפלסטינית). מהמנהג הבעייתי של ה"בדל", דרך ההזנחה של ג'יסר א-זרקא ושל פראדיס, ועד הדרך השוביניסטית של החברה בה היא חיה ב"שלוש פעמים מגורשת", הביאה מר'ענה אל המסך, ברגישות מירבית אך גם בנחישות חסרת מעצורים, סרטים שמאירים נקודות חשוכות עם שליחות של לוחמת צדק. הפעם, ב"תרשום, אני ערבי",  נדמה ש להמשיך לקרוא