ואחרי ששלשום התרגשתי מחזרתה המוצלחת של במאית ותיקה לשטח העשייה הדוקומנטרי, אתמול כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות כשצפיתי בסרטה החדש והדי נפלא של אבתיסאם מר'ענה-מנוחין, מי שאני מחשיב לדוקומנטריסטית הטובה בישראל. ברגשות מעורבים של יאוש ותקווה, הסרט הזה מערבב את האישי והפוליטי שאי אפשר לברוח ממנו בחיים המסוכסכים שלנו כאן, בישראל/ פלסטין.
בפרויקט הזה פגשתי לראשונה בקו-פרו 2012. קראו לו אז "ריטה", ע"ש השיר המפורסם של מחמוד דרוויש (כלומר, אני לא מכיר את השיר. אני לא פלסטיני). אבל אבתיסאם מר'ענה, ברגישות ובחוכמה, אמנם שינתה את שם הסרט כדי לתת פוקוס למשורר הלאומי הפלסטיני, כלומר לאספקט הפוליטי של הסרט, אבל גוף הסרט מזגזג כל הזמן בין שני הקצוות האלו. ובכלל, למרות שראיתי כמעט את כל סרטיה של מר'ענה, עדיין המפגש המחודש עם היוצרת הזו הפתיע אותי.
מר'ענה היתה בעבר דעתנית, חסרת פחד, דורשת בהפגנתיות להפנות תשומת לב לרעות חולות בחברה (הישראלית וגם הפלסטינית). מהמנהג הבעייתי של ה"בדל", דרך ההזנחה של ג'יסר א-זרקא ושל פראדיס, ועד הדרך השוביניסטית של החברה בה היא חיה ב"שלוש פעמים מגורשת", הביאה מר'ענה אל המסך, ברגישות מירבית אך גם בנחישות חסרת מעצורים, סרטים שמאירים נקודות חשוכות עם שליחות של לוחמת צדק. הפעם, ב"תרשום, אני ערבי", נדמה שהאש עדיין בוערת באבתיסאם, אבל הפעם היא מרוככת והרבה יותר מפויסת. ובכלל, הסרט מתרכז, בחלק גדול מדקותיו, בסיפור אהבה. רומנטיקה בין גבר לאישה. סיפור עצוב של אהבה לא ממומשת בין ערבי ליהודיה. אבל מכיוון שהגבר הערבי הוא גם המשורר הלאומי הפלסטיני, והוא כמעט בעל כורחו נגרר להיות סמל פלסטיני, אי מימושה של האהבה הזו הופכת להיות גם סמל לחוסר האפשרות של שני העמים שחיים פה, היהודים והפלסטינים, חוסר היכולת שלנו לחיות בדו-קיום.
"תרשום, אני ערבי" הוא קינה עצובה, חרישית, רגישה, ועמוקה מאוד על המצב חסר התוחלת שלנו. והסרט הזה הוא אינטלגנטי דווקא בגלל שהוא כאילו לא מדבר על זה. הוא מספר סיפור של גבר. שאוהב אשה. אבל הקשר קמל לו. ואז הוא אוהב אשה אחרת. וגם הקשר הזה מתמוטט. והוא מנסה לאזן את רצונו התמידי להגדיר את זהותו הלאומית (בעזרת כלי הנשק הכי חד שיש – העט) לבין רצונו האנושי האלמנטרי לאהוב ולהיות נאהב באופן פרטי, ולא רק באופן לאומי-המוני. את כל האספקטים של האיש הרהוט הזה, מחמוד דרוויש, מציגה מר'ענה בסרט עם תחקיר מקיף, עם כמה תחבולות קולנועיות חכמות (חלק מהמכתבים נכתבים בכתב יד על המסך, ומוקראים בקולו של השחקן הנפלא מכרם ח'ורי, שבהיותו שחקן, יודע גם לתת סימנים רגשיים במילים בעזרת אינטונציה מוטעמת ומדויקת).
לאחר ההקרנה עלתה מר'ענה לבמה, ובין כל התודות שלה היא אמרה: "…במהלך עשיית הסרט פגשתי בישראל ובפלסטין. ובכך שלא שווה למות. לא בשביל זו ולא בשביל האחרת". אבתסאם מר'ענה-מנוחין מודל 2014 היא במאית שעברה כברת דרך ארוכה מאז אותה לוחמת צדק אנרגטית של תחילת הדרך. כיום היא רכה יותר, אבל גם בעלת נסיון יותר. האמירה שלה צלולה יותר כי היא חודרת עמוק יותר, דווקא בגלל שהיא לכאורה לא צועקת את דבריה. סרטיה הראשונים היו קול חדש ומרגש שלוחם בשם הצדק. עכשיו היא רק מספרת את הסיפור, ומאמינה שהוא יעשה את שלו. ובכל זאת, למרות הכל, יש בסוף הסרט תקווה. בעזרת הילדים. הדור הבא. אולי בכל זאת, ולמרות הכל, יהיה כאן דו קיום. אם לא לנו, אז לילדינו (ואבתסיאם עצמה מסתובבת בלובי הסינמטק עם הדור הבא בתוך הבטן שלה). סרט נפלא, "תרשום, אני ערבי". מאוד כדאי לראות.
הקרנות נוספות:
ביום חמישי, ה-15/05, וביום שבת, ה-17/05
וביום שני ה-12/05 יוקרן הסרט גם במרכז הקהילתי יהודי-ערבי ביפו.
איתן ווייץ
עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 