דוקאביב 2014: כמעט חברות

אני מאוד חצוי לגבי הסרט הזה. מצד אחד, יש בו הרבה לב, ורוך, וכוונה טובה, ומקצועיות בעשייה.

מצד שני, יש בו משהו כל כך מפוספס. כאילו יש כאן פוטנציאל עצום, והתוצאה מממשת רק חלק קטן ממה שזה היה יכול להיות.

זה כבר סרט דוקומנטרי ישראלי שלישי שאני רואה השבוע שמתעסק ביחס שלנו, הישראלים, לאחר. "תחנה סופית" של ג'ולי שלז חרך את הנשמה ביאוש. "תרשום, אני ערבי" בא מלמטה, ברוך ובעדינות, ועדיין היה מבט עצוב על חוסר היכולת שלנו, היהודים והערבים, לחיות ביחד. והנה מגיע עוד סרט אחד שמנסה לבחון את שאלת דו-הקיום. וגם כאן יש חשדות, ומטפטפי רעל, ויאוש, וחוסר תוחלת. אבל יש כאן להמשיך לקרוא