ציידי ראשים: סרט אקשן משובח. מנורבגיה.

אז בכל זאת יש שינוי. אולי בכל זאת יש מישהו ששומע. אחרי שנים של תלונות על התפריט הדיאטטי מדי שנכפה על צופי הקולנוע בישראל ע"י המפיצים, פתאום בתי הקולנוע מקרינים גם סרטים אחרים, פחות קלים לעיכול. נועזים יותר. והאמת שהמפיצים עושים את זה מדי פעם, רק במרווחי זמן בלתי אפשריים. בתחילת השנה שעברה היה את "מנועים קדושים" הצרפתי. ואת "אור לאחר החשכה" ממקסיקו. והיה גם את "סטארבק" הקנדי. ואת "חלודה ועצם" הצרפתי (שהצליח לחדור את העור העבה של הקהל הרחב, ולהפוך לסיפור הצלחה קופתי). והנה מגיע גם סרט מנורבגיה. אני צריך ממש לאמץ את הראש מתי הופץ כאן סרט מנורבגיה (נדמה לי שזה היה לפני כמעט עשור. "סיפורים מהמטבח" של בנט האמר. פצצת שעמום איומה). אבל הנה מגיע עוד סרט אחד מנורבגיה.

אני מניח שהשלב הבא הוא לדחוק במפיצים לא רק להביא עוד סרטים כאלו, אלא גם להפיץ אותם בארץ במרווח זמן יותר הגיוני מיציאתם בחו"ל. "היו זמנים באנטוליה" הופץ בארץ יותר משנה לאחר שהפך למדובר ביותר בסצינת הקולנוע העולמי. כנ"ל לגבי "קאטפיש". כנ"ל לגבי "קפה דה פלור" ו"סטארבק" מקנדה. כולם סרטים מצוינים, אבל אלו שבאמת מחפשים קולנוע שונה מהתפריט ההוליוודי הרגיל יכלו לראות את הסרטים האלו הרבה לפני שהם הופצו בארץ לקהל הרחב. בדוגמא הנוכחית, את "ציידי ראשים" ראיתי לפני יותר משנה וחצי (וכתבתי עליו כאן) . עכשיו מה שנשאר הוא להפוך גם את הסרט הזה להצלחה, כדי לגרום למפיצים להביא עוד סרטים כאלו.

אבל זה לא יהיה קל. יהיה קשה לשנות את החשיבה הכללית שגורסת שסרטים אירופיים הם דרמות איכות של דיבורים. ושסרטים קוראניים הם קים קי דוק (כלומר: פיוטיים כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף, ו…אביב"). "ציידי ראשים" רחוק מאוד מהעולם הזה. למעשה, הסרט הנורבגי הזה הוא כמו סרט הוליוודי לכל דבר: מרדפים, הרבה דם, מתח, קצב. אבל הוא טוב יותר. הוא קיצוני יותר. הוא לא מפחד. הוא סגור הרמטית תסריטאית. כל פרט שנחשף באקספוזיציה (הקצת ארוכה מדי, אני מודה) משמש בהמשך הסרט כאלמנט קריטי בסיפור.

headhunters

למשל,

להמשיך לקרוא