בן יחיד: הבן לא יקיר לי

הפעם אני אהיה במיעוט. כמעט שנה וחצי אני מחכה לסרט הזה. אינספור פרסים הסרט הזה קיבל: מהפרס הראשון בפסטיבל ברלין בפברואר של השנה שעברה, ועד לפרסי האקדמיה הרומנית שחולקו בחודש שעבר (כתבתי עליהם כאן). ובאמצע: המון. המון ביקורות מצוינות. מכניקת ההפצה בישראל התעכבה מאוד מאוד מאוד עם הסרט הזה. הציפיה היתה בשמים. ובסופו של דבר? ככה. ברור לי למה הסרט הזה סחף את רוב מי שראה אותו. אני נותרתי מחוץ למסיבה.

ראיתי סרט קודם של קאלין פטר נצר. זה היה "מדליית כבוד", סרט ארסי ומצחיק על אדם מבוגר שהשלטון מחליט פתאום, ביום אחד בהיר, להעניק לו עיטור כבוד על שירותו בצבא, פעם, בזמן המלחמה. גיבור הסרט ההוא משתומם, ומחליט לחקור למה ועל מה בדיוק מוענק לו הכבוד הזה, ובמהלך החקירה הוא נתקל בקירות בירוקרטיה שלטונית. כלומר: קאלין פטר נצר, כמו רוב חבריו יוצרי הקולנוע הרומני של העשור האחרון, הוא איש חשדן מאוד כלפי הממסד השלטוני. כמו הרבה סרטים רומנים, נצר חוקר לפרטי פרטים את הסיאוב השלטוני. והנה מגיע "בן יחיד". סיפור על אשה בת 60 שמערכת היחסים שלה עם הבן היחיד שלה טעונה מאוד. אבל כשבנה נכנס לצרה (הוא דרס והרג ילד) – היא יוצאת למסע לשחרר אותו מהצרה אליה נכנס, למנוע ממנו עונש שכנראה מגיע לו. וגם כאן – זהו סרט שמתרכז בפרוצדורות.

האם. מתוך "בן יחיד"

האם. מתוך "בן יחיד"

קאלין פטר נצר כתב תסריט מאוד מפורט, אולי אפילו יותר מדי מפורט. שלכאורה מבכר את הטפל על העיקר.

להמשיך לקרוא