בן יחיד: הבן לא יקיר לי

הפעם אני אהיה במיעוט. כמעט שנה וחצי אני מחכה לסרט הזה. אינספור פרסים הסרט הזה קיבל: מהפרס הראשון בפסטיבל ברלין בפברואר של השנה שעברה, ועד לפרסי האקדמיה הרומנית שחולקו בחודש שעבר (כתבתי עליהם כאן). ובאמצע: המון. המון ביקורות מצוינות. מכניקת ההפצה בישראל התעכבה מאוד מאוד מאוד עם הסרט הזה. הציפיה היתה בשמים. ובסופו של דבר? ככה. ברור לי למה הסרט הזה סחף את רוב מי שראה אותו. אני נותרתי מחוץ למסיבה.

ראיתי סרט קודם של קאלין פטר נצר. זה היה "מדליית כבוד", סרט ארסי ומצחיק על אדם מבוגר שהשלטון מחליט פתאום, ביום אחד בהיר, להעניק לו עיטור כבוד על שירותו בצבא, פעם, בזמן המלחמה. גיבור הסרט ההוא משתומם, ומחליט לחקור למה ועל מה בדיוק מוענק לו הכבוד הזה, ובמהלך החקירה הוא נתקל בקירות בירוקרטיה שלטונית. כלומר: קאלין פטר נצר, כמו רוב חבריו יוצרי הקולנוע הרומני של העשור האחרון, הוא איש חשדן מאוד כלפי הממסד השלטוני. כמו הרבה סרטים רומנים, נצר חוקר לפרטי פרטים את הסיאוב השלטוני. והנה מגיע "בן יחיד". סיפור על אשה בת 60 שמערכת היחסים שלה עם הבן היחיד שלה טעונה מאוד. אבל כשבנה נכנס לצרה (הוא דרס והרג ילד) – היא יוצאת למסע לשחרר אותו מהצרה אליה נכנס, למנוע ממנו עונש שכנראה מגיע לו. וגם כאן – זהו סרט שמתרכז בפרוצדורות.

האם. מתוך "בן יחיד"

האם. מתוך "בן יחיד"

קאלין פטר נצר כתב תסריט מאוד מפורט, אולי אפילו יותר מדי מפורט. שלכאורה מבכר את הטפל על העיקר.

כן, הסרט עוקב אחרי האם שבעזרת מסעה לנסות לעזור לבן שלה (שלא כל כך רוצה עזרה ממנה) היא בעצם מנסה לאחות את הקשר השבור שלה איתו – אבל בעצם הסרט חופר וחופר בתוך פרטים כאילו לא חשובים. למשל: הבן נדרש לעבור בדיקת דם כדי לבדוק אם הוא היה שיכור בעת התאונה. סצינת נתינת הדם אצל הרופא מתמשכת ומפורטת מאוד, והיא אפילו מתארכת כאילו שלא לצורך כשהבן מתעקש להחליף את המחט איתה מבקשת האחות לדקור אותו. פרט כאילו שולי. אבל זה מה שבעצם מעניין את הבמאי – הפרוצדורות. פחות הסיפור האנושי שמולנו. בסרטו הקודם של נצר, הפרוצדורות היו חלק בלתי נפרד מהסיפור המרכזי. ב"בן יחיד" נדמה לי שהן מפריעות להתפתחות הסיפור של האם והבן. הן מעייפות. הן מושכות את אורך הסצינות לכיוון הבלתי נסבל כמעט. ובניגוד לסרט הקודם, כמעט אין כאן הומור.

אבל הבעיה המרכזית שלי עם "בן יחיד" היא הצילום. כבר מהסצינה הראשונה ניתן להבחין שמדובר בגרסה רומנית לדוגמה הדנית. המצלמה מוחזקת כל הזמן ביד, רועדת, כאילו כדי לתת לסרט הרגשה דוקומנטרית. מצד אחד זה מאפשר לשחקנים לתת הצגות משחק יוצאות דופן באיכותן. כששחקן בקולנוע לא צריך לדאוג איפה הוא יהיה בכל רגע נתון, אלא פשוט לשחק, ולתת למצלמה לעשות את שלה (גם אם זה לא בפוקוס; גם אם זה דורש עריכה קופצנית וג'אמפקאטים עצבנים) – אז הוא מתרכז בדמות, הוא פשוט ברגע. וכל השחקנים כאן מצוינים. במיוחד זוהרת השחקנית הראשית – לומיניצה גיאורגיו. בהבעות פנים בלבד היא משדרת את כל סערת הרגשות שעוברת עליה, את כל האגואיסטיות וחוסר האיכפתיות לאחר המשודרת החוצה, כשבפנים היא כנראה נקרעת מצער על גורל האחר. גם ולאד איבנוב, המומחה הרומני לגילום דמויות משנה שטניות, גם הוא מפציע כאן לסצינה אחת (הוא היה הזה שביצע את ההפלה ב"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים", והוא גם שיחק בסצינת המילון שנתנה לסרט "שם תואר: משטרה" את שמו. הוא גם נצפה לאחרונה כנוקם אכזרי במיוחד ב"רכבת הקרח" של בונג ג'ון הו. כאן הוא משחק את האדם אותו עקף הבן בדרכו לתאונה. הוא מנסה לסחוט את האם בתמורה לשינוי גרסתו במשטרה. וכמו תמיד, הוא מקפיא דם).

הבן היחיד. מתוך "בן יחיד"

הבן היחיד. מתוך "בן יחיד"

אז כן, מצד אחד המשחק בסרט מצוין. אבל כל הסגנון הקולנועי המלוכלך הזה נקלט אצלי כמניירה בימויית, ופחות כמשהו שנדרש מהתסריט. למעשה, ההיפך הוא הנכון. "בן יחיד" מנסה לבדוק את הצד של המבוססים. של אלו שיכולים לשחד, שידם משגת, שהם בעלי קשרים. הטכנולוגיה של הפלאפונים הגיעה גם לרומניה. האנשים שבמרכז הסיפור לא מסכנים. הם רק נקלעו לסיטואציה בעייתית. האם יכולה להרשות לעצמה בגדים עשירים, פרווה, סידור שיער מכובד, אירוע יום הולדת מפואר (בתחילת הסרט) – וללוות את כל אלו בצילום שזועק עוני, זו החלטה בימויית שגויה לטעמי. והיא גם מעייפת ומונעת ממני להתחבר לדמויות ולכאבן.

ברור לי שיש כאן גם שאלה מוסרית כבדה – האם אני צריך בכלל להתחבר לכאבה של אם שבנה מתנכר אליה, או אל כאבה של אם שבנה הלך ממנה ללא שוב (הוא מת. חייו נלקחו בתאונה). לדמות הראשית לפחות יש בן חי. בנה של האם השניה מת. והסצינה האחרונה של הסרט מנסה לעמת בין שני הכאבים האלו. היא לוחצת בצורה מאוד לא אלגנטית, בוטה, מאוד מוגזמת, על בלוטות הדמעות. והיא, כמו הרבה סצינות אחרות בסרט הזה, ארוכה עד כמעט בלתי נסבלת. ולמרות שבהחלטה חכמה לטעמי הסרט נגמר בסוף פתוח, אני נשארתי לא מסופק, ואפילו די מוטרד. במשך כמעט כל הסרט לא הצלחתי להתחבר רגשית לגיבורי הסרט, ועכשיו אני צריך להוציא ממני רגשות ושאלות מוסריות קשות שהתסריט אמנם מוביל אליהן, אבל הבימוי מנכר אותי מהן.

אז זה "בן יחיד". סרט שהעולם מהלל. אני פחות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “בן יחיד: הבן לא יקיר לי

  1. מזהה עם הביקרות לסרט. ראיתי לא סבלתי אבל טכניקת הצילום המרצדת והסצנות הארוכות לעתים לא סחפו . בקצור אתה צ ו ד ק

  2. ראיתי את הסרט אתמול, וראיתי שהביקורות מהללות (אורי קליין ועוד). ואז הגעתי לפה. וכן, מסכים איתך לגמרי. לא הרגשתי ולא התחברתי כמו בסרטים רומנים קודמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s