קו פרו 2014: יהיה טוב

אתמול ושלשום התקיים על יד סינמטק תל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של פורום הקו-פרודוקציות של היוצרים הדוקומנטרים. בפעם ה-16 הגיעו לכאן מנהלי תוכן מתחנות טלויזיה שונות מרחבי העולם (בעיקר מגרמניה ומצרפת, אבל גם מבריטניה, ארה"ב, קנדה, ועוד כמה מדינות) כדי להקשיב לבמאים ומפיקים ישראלים הנמצאים בתהליכים שונים של הפקה של סרט דוקומנטרי כדי למצוא כאן חומר מעניין בו הם יוכלו להשקיע, ואותו הם יוכלו לשדר ולמכור לכשתושלם העבודה.

בשנה שעברה נדד הקו-פרו אל האנגר 11 בנמל תל אביב, ובפוסט שכתבתי עליו בשנה שעברה ציינתי שההפקה של האירוע התרחבה והרשימה מאוד, אבל איכות הפרויקטים שהוצגו בקו-פרו 2013 היתה לא משביעת רצון. השנה חזר הקו-פרו למקום הרגיל שלו, אולם אשכול פיס שבתוך בית הספר הצמוד לסינמטק תל אביב. האירוע חזר לצניעות המאפיינת אותו (ועם זאת: הארגון היה, כתמיד, אדיב ומקצועי), ובמקביל, איכות הפרויקטים שהוצגו חזרה, שוב, לרמה גבוהה ומסקרנת מאוד. במהלך היומיים האחרונים ישבתי באולם אשכול פיס והקשבתי בסבלנות לפיצ'ינג של 18 פרויקטים הנמצאים בשלבים שונים של צילומים. רובם המכריע היה מרתק, מרגש, מסקרן מאוד. מנסיון של שנים עברו אני יודע שסרטים דוקומנטרים לוקחים את הזמן שלהם, ועד שנראה את הפרויקטים שהוצגו השנה בקו-פרו במצב גמור וחתום יעברו כמה שנים, אבל היו כאן כמה סרטים-בהכנה שפשוט כבר מדגדג לי לראות. הנה סקירה של כמה מהפרויקטים שהכי מסקרנים אותי:

"יער" – גיא נתיב

(הובהר כבר באירוע הפיצ'ינג שמדובר בשם זמני)

עקב סיבות שקשורות לעצם עשייתו של הסרט, לא ניתן לחשוף כלל פרטים מהעלילה. ניתן רק לומר שמדובר בסרט מאוד אישי של גיא נתיב. גם בסרטים קודמים של נתיב (כמו "מבול" או "הבן של אלהים", שעדיין ניתן וכדאי לצפות בו על המסכים ברחבי הארץ) נקודת המוצא היתה חוויות אישיות של נתיב, ועם זאת, מעצם היותם סרטים עלילתיים, האספקט האישי עבר דרך כמה פילטרים של פרשנויות של שחקנים ושל אנשי צוות אחרים. בסרט הדוקומנטרי החדש של נתיב הוא עומד לפני ואחרי המצלמה מבלי להסתתר יותר מאחורי הפילטרים האלו. ממעט החומר שהוצג בפיצ'ינג אתמול ניתן לראות שמדובר בחומר רגיש מאוד, הנוגע בנפשו ובבסיס קיומו של נתיב, והרגישות הגדולה הזו לגמרי עוברת הלאה. וגם מבלי לגלות ולו פרט אחד מפרטי העלילה, אני מבטיח לכם שיש כאן חומר לסרט מרתק ומאוד מרגש. ועם קצת סבלנות (אני מקווה שכבר לקראת הדוק-אביב הבא) נוכל לחשוף יותר פרטים.

הפרויקט "יער" מוצג בפורום הקו-פרודוקציות אתמול

הפרויקט "יער" מוצג בפורום הקו-פרודוקציות אתמול

פרויקט סודי נוסף, הפעם של עמליה מרגולין.

גם כאן מדובר בפרויקט שלא ניתן לחשוף את פרטי עלילתו, וגם כאן הפרטים הסודיים נוגעים לעצם האפשרות בכלל ליצור את הסרט הזה. ניתן רק לומר שהסרט נוגע לאישיות ציבורית, ויוזם הפרויקט הוא הבן שלו. אותו בן היה נוכח בפיצ'ינג, ובעומדו מול הפורום הבינלאומי הוא אמר: "עם כל הכבוד וההבנה שיש לי לכך שאתם אנשי קולנוע ותוכן המבקשים לקנות ולמכור סרטים דוקומנטרים, אני לא כאן בשביל העניין האמנותי. אני כאן בשביל אבא שלי". כלומר, יש כאן רצון כן של אדם לגלות את אבא שלו. אדם שעדיין לא התקלקל במכונה של התעשייה הקולנועית, ומבקש לצאת למסע ממניעים טהורים של גילוי עצמי. ודווקא בגלל זה, ובגלל הפרטים המסקרנים שלא ניתן עדיין לחשוף, הפרויקט הזה היה אחד המרתקים בפיצ'ינג.

היה עוד פרויקט סודי אחד שפחות הלהיב אותי. אבל היו לא מעט פרויקטים לא סודיים ומרתקים. למשל:

"עבודת בית" – יגאל בורשטיין

כן, יגאל בורשטיין. פרופסור ומורה נערץ לקולנוע, וגם במאי מעניין. הוא עובד על סרט דוקומנטרי חדש שיספר את הסיפור של משפחתו. אני מודה שמבחינת פרטי הדמויות, ומי קשור למה, קצת הלכתי לאיבוד ולא כל כך עקבתי אחרי פרטי הסיפור, אבל, כצפוי מבמאי כמו בורשטיין, הסגנון והטון שבהם נאמרו הדברים היו קוסמים יותר מהדברים עצמם. יש משהו אירוני, מודע לעצמו, בדרך שבה בורשטיין מצלם את הסרט, וכך הוא גם מרגש בעצם הדברים הנאמרים, וגם לוקח צעד אחורה, נמנע מפאתוס מוגזם. יהיה מעניין לעקוב אחרי הפרויקט המסקרן הזה.

"רק ילדים" – תמר טל

הנה תמר טל חוזרת. 3 שנים אחרי ש"הצלמניה" זכה בפרס הראשון של דוק-אביב, הבמאית של אותו סרט מצליח ומוצלח (הנה מה שאני חשבתי על הסרט אז) עובדת במרץ על סרט חדש. ועושה רושם שאותו קסם שוב יעשה את שלו. שוב הגיבורים הם אנשים בגיל השלישי. שוב ההומור יהיה מאוד נוכח, לצד רגעים מרגשים. הפעם מדובר ב-3 אחים מבוגרים (הזקן שבהם כבר עבר את ה-80. הצעיר בתחילת שנות ה-70 שלו). שלושתם ניצולי שואה. שלושתם מחפשים את המערה שהצילה את חייהם בשואה, ביערות באיטליה. מהמעט שראיתי, הדינמיקה שבין האחים הזכירה לי קצת את סצינת "פרויד במערה" של משפחת פישר מתוך "שישה מיליון ואחד". וכן, הרגש עובר למרות, ואולי בגלל, שיש כאן גם הרבה הומור, באדיבותה של תמר טל, שכבר הוכיחה ב"צלמניה" את רגישותה לסיפורים מרגשים, ואת אוזנה המחודדת להומור שבצל הקושי שבחיים.

"מוסא" – ענת גורן

פרויקט שלפחות על פניו נראה די מדהים. סיפורו של מוסא, ילד קטן, בן לאם אתיופית ולאב סודני. בהיותם פליטים בארץ לא מזמינת פנים כמו ישראל, הם חיו במשך שנים עם עיניים בגב, בפחד מתמיד. הקבלה, או חוסר הקבלה שלהם, בציבוריות הישראלית, הביאה את מוסא, הילד הקטן, לנקוט פעולת מחאה קיצונית: הוא פשוט הפסיק לדבר. במשך שנים, חבריו (הישראלים) לכיתה לא שמעו אותו מוציא מילה. והם משחקים איתו, ואוהבים אותו, ועדיין, הוא לא מוכן לדבר. והיום, מוסא כבר לא בארץ. הוא גורש, יחד עם אימו, לאתיופיה. ולמרות שהתלמידים חוזרים בכיתה על מה שהם שמעו בבית ("ישראל זו ארץ של הישראלים. את הפליטים צריך להחזיר הביתה"), כשמגיעה ההודעה שזהו יומו האחרון של מוסא בישראל, התגובה של הילדים מחרידה, מדהימה, מרגשת. סיפורו של ילד קטן כמיקרוקוסמוס של סיפור הגזענות וחוסר הסובלנות הישראלים. ממעט החומר שראיתי, עושה רושם שזה הולך להיות סרט מטלטל.

והיו גם שני פרויקטים מעניינים המשרטטים דיוקן של דמות ציבורית. אחד נוגע לחנין זועבי. כן, אני יודע שזועבי נחשבת לאישה הכי שנואה בישראל. אבל כשאתה יושב באולם קולנוע, ומקבל לפנים עריכה מרוכזת של קטעי ארכיון שמדגימים עד כמה האשה הזאת שנואה במשך כמה דקות, קשה שלא לחוש סימפטיה אליה, גם אם היא מבטאת דיעות שקשה לנו לשמוע. ואז היא מתיישבת על כסא ומדברת. אני מודה שלא כל כך אהבתי את סרטה הקודם של נעה בן הגיא, אבל נדמה לי שהיא מצאה קו ישיר ובלתי אמצעי אל אשה מאוד שנויה במחלוקת, שלפחות יהיה מעניין להקשיב לה.

ועוד דיוקן מעניין יהיה של בן-גוריון. האיש. מסתבר שבארכיוני האוניברסיטה העברית נמצאו ראיונות גנוזים עם דוד בן גוריון, שהתקיימו כולם בשנים האחרונות לחייו, שנים שבהן כבר לא היה במרכז העשייה הפוליטית. שנים שבהן השקיף מבחוץ על יורשיו, וידע להגיד דברים שאז עוד נשמעו רדיקליים ולא קונצנזסואליים. גדולתו של מנהיג היא הרבה פעמים בלראות את הנולד. ומסתבר שבן גוריון ידע גם את זה. עושה רושם שיריב מוזר יודע את דרכו במבוך ארכיון הראיונות של בן גוריון בשנים האחרונות לחייו, והסרט שהוא ייצור מהם יהיה לכל הפחת מעניין, אם לא יותר מכך.

והנה כבר ציינתי 7 פרויקטים מתוך ה-18 שחדרו לי ללב, ונכנסו לקופסה סודית במוח כדי להישלף משם בעתיד הקרוב או הקצת יותר רחוק. ועוד לא הזכרתי את הפרויקטים שפחות הרשימו אותי אישית, אבל סחפו את הפאנל הבינלאומי. מדובר בעיקר בשניים מרכזיים: האחד נוגע לפרשת השחקנים המוסלמים בבית"ר ירושלים בשנה שעברה (מאיה זינשטיין מביימת, אבל, לפחות בפי'צ שאני ראיתי, הרגשתי שמדובר בפרויקט שמכוון מראש לקהל בינלאומי. אני לא ראיתי בחומר שהוצג בקו-פרו שום דבר שאני, כאזרח ישראלי, לא קראתי או שמעתי עליו בעיתונים או בתקשורת האלקטרונית). עוד פרויקט שעורר עניין רב אצל המשקיעים הזרים נקרא "לא מרגישים טוב יותר" (בימוי: רות ואלק), והוא נוגע לחולים פלסטינים המגיעים לקבל טיפול בבתי חולים ישראלים. להרגשתי, הפרויקט הגיע לקו-פרו במצב לא מגובש עדיין, וחברי הפאנל ניסו לכוון את הבמאית לכיוון העיתונות החוקרת, מכיוון שיש כאן סיפור על גופים כלכליים משני צידי המתרס (הישראלי והפלסטיני) שמרוויחים מתיירות המרפא הזו, גם אם היא מגיעה מהשטחים או מעזה. אם הפרויקט הזה יתפתח לכיוון הזה יהיו כאן כמה גילויים מאוד מעניינים ופותחי עיניים.

הרבה פרויקטים מסקרנים הוצגו בקו-פרו 2014. הנה סקרתי רק כמה מהם על קצה המזלג. יהיה טוב בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי בשנה-שנתיים הבאות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s