דוקאביב 2014: אהבה לא צפויה

אז איך זה הולך בדרך-כלל?

בא לכם לראות סרט. אתם מחפשים בלוחות הזמנים בעיתון. תועים במבוך שמות הסרטים. מחליטים לחפש קצת יותר חומר. קוראים תקצירים של סרטים. נעצרים על אחד שנראה לכם מעניין. יש בסיפור של הסרט משהו. אתם הולכים וקונים כרטיס. ובסרט יש הרחבה של התקציר. איך הגענו לכאן, ומה עושים עם זה. ואז אתם מגיבים לסרט, לדרך התפתחות הסיפור, למשחק, לצילום, לבחירות הבימוי, למכלול הזה שנקרא סרט.

"אהבה לא צפויה" לא עובד ככה.

אהבה לא צפויה הוא סרט מתוקצר. קראתם את התקציר, ראיתם את הסרט. באמת. כל מה שיש בתקציר, יש גם בסרט. וזהו. אין יותר. ואיזה פספוס.

לכאורה, יש כאן סיפור יוצא דופן. היה היתה פעם להמשיך לקרוא

לולה 2014: הבית בעמק האפל

ואני עוצר את שטף הדיווחים על הסרטים בדוקאביב כדי לעדכן מה קרה אתמול בטקס פרסי האקדמיה הגרמנית. לא הייתי אתמול בערב בבית, ולא יכולתי להתעדכן בזמן אמת, אבל השנה זה גם פחות בער לי, כי, כפי שכתבתי בפוסט שסקר את המועמדים לפרס האקדמיה הגרמנית השנה, ממבט ברשימת המועמדים ניתן להבחין שהשנה האחרונה לא היטיבה עם הקולנוע הגרמני. יש בה מעט מאוד סרטים שמסקרנים אותי. ובכל זאת, אלו הן התוצאות של הג'רמן ג'ורי:

אני מניח שמבקרי הקולנוע באשר הם יעלצו וישמחו. אדגר רייץ, יוצר (מה שנחשב) המונומנט "היימאט", הוא גם הזוכה השנה, בפרויקט שהוא מעין פריקוול לאותו (מה שנחשב) מונומנט.

סרט תקופתי ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: תרשום, אני ערבי

ואחרי ששלשום התרגשתי מחזרתה המוצלחת של במאית ותיקה לשטח העשייה הדוקומנטרי, אתמול כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות כשצפיתי בסרטה החדש והדי נפלא של אבתיסאם מר'ענה-מנוחין, מי שאני מחשיב לדוקומנטריסטית הטובה בישראל. ברגשות מעורבים של יאוש ותקווה, הסרט הזה מערבב את האישי והפוליטי שאי אפשר לברוח ממנו בחיים המסוכסכים שלנו כאן, בישראל/ פלסטין.

בפרויקט הזה פגשתי לראשונה בקו-פרו 2012. קראו לו אז "ריטה", ע"ש השיר המפורסם של מחמוד דרוויש (כלומר, אני לא מכיר את השיר. אני לא פלסטיני). אבל אבתיסאם מר'ענה, ברגישות ובחוכמה, אמנם שינתה את שם הסרט כדי לתת פוקוס למשורר הלאומי הפלסטיני, כלומר לאספקט הפוליטי של הסרט, אבל גוף הסרט מזגזג כל הזמן בין שני הקצוות האלו. ובכלל, למרות שראיתי כמעט את כל סרטיה של מר'ענה, עדיין המפגש המחודש עם היוצרת הזו הפתיע אותי.

write down i am an arab

מר'ענה היתה בעבר דעתנית, חסרת פחד, דורשת בהפגנתיות להפנות תשומת לב לרעות חולות בחברה (הישראלית וגם הפלסטינית). מהמנהג הבעייתי של ה"בדל", דרך ההזנחה של ג'יסר א-זרקא ושל פראדיס, ועד הדרך השוביניסטית של החברה בה היא חיה ב"שלוש פעמים מגורשת", הביאה מר'ענה אל המסך, ברגישות מירבית אך גם בנחישות חסרת מעצורים, סרטים שמאירים נקודות חשוכות עם שליחות של לוחמת צדק. הפעם, ב"תרשום, אני ערבי",  נדמה ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: תחנה סופית

ברוך שובך, ג'ולי שלז. נעלמת ליותר מדי זמן. פעם, בשנות ה-90, ראיתי סרט דוקומנטרי אחד מרגש עד דמעות. קראו לו "באבא לובה" (על האב הנעלם של דני בסן, הסולן של "תיסלם"). הלכתי אחורה, וראיתי גם את "סנג'ין" המרשים. והיה גם את "עפולה אקספרס", שעשה את המעבר של שלז מהדוקומנטרי לעלילתי. אבל אלו היו ימים אחרים. הקולנוע הישראלי התפתח מאוד מאז שנות ה-90. ושלז נעלמה אל השכחה (היה עוד סרט אחד שלה, "מוכרחים להיות שמח", שהביקורת כיסחה, ואני לא ראיתי). עד כמה שאני יודע, ג'ולי שלז התעסקה יותר בכתבות תחקיר טלויזיוניות בעשור האחרון. אבל הנה היא חוזרת להגה הבימוי. וסרט הפתיחה של דוקאביב דהשתא שב ומוכיח שהקולנוע בכלל, והקולנוע הדוקומנטרי בפרט, הוא המקום הטבעי של שלז. "תחנה סופית" הוא יותר מסרט חשוב. הוא סרט קולנוע טוב.

כבר מתחילת הסרט ניתן להבחין שג'ולי שלז חושבת קולנוע. שוט ראשון: מרכז פיקוח עם עשרות מוניטורים. הקולנוע, המצלמה, היא עפעוף העין שלנו, החלון למציאות שלנו. השוט השני הדהים אותי אפילו יותר מהראשון. זה שוט שנדיר למצוא בסרט דוקומנטרי. שלז שמה את המצלמה על חשמלית שבה נוהגת אחת הדמויות בסרט, והתוצאה: שוט מסחרר ברחובות הפנימיים של התחנה המרכזית החדשה. שלז לא מלכלכת את התמונה. להיפך, הנושא של הסרט אולי שחור משחור, אבל התמונה תהיה חלקה וברורה. ג'ולי שלז לוקחת אותי למסע חלק ונעים. שלא כמו האחים דארדן, למשל, ג'ולי שלז דואגת לסגנן את הסרט שלה בצורה מרשימה. ו(גם)בגלל זה, התוצאה מחרידה כל כך.

last stop

בהתחלה היה לי קצת קשה ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: הליידי בדירה 6

בשבועות האחרונים המעטתי לכתוב כאן בבלוג כי זו עונת הביניים. סרטי האוסקרים עלו וירדו. פסטיבל קולנוע צרפתי ורומני היו והלכו. ובינתיים היה שבת – חג- שבת- יום זכרון- חג- שבת וכיוב'. והסרטים שמגיעים למסכים המסחריים מותאמים לכך: או סרטי ילדים מדובבים, או סרטי אקשן חסרי מוח. מעט מאוד סרטים שמדגדגים לי את בלוטות הציפייה. והנה היום מתחיל  להיות מעניין. היום מתחיל הדוקאביב. פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי השנתי שרק הולך ומשתבח עם השנים. ואיפה אני? נוסע לחופשה. בפריס, צרפת. הסרטים המעניינים סוף-סוף מגיעים לתל אביב, ואני בורח מכאן. שלא לדבר על זה שאחד הסרטים הכי מסקרנים של השנה מגיע סוף סוף לקולנוע "לב". ארבע שעות של נימפומניות. ואני רק מקווה שכשאני אחזור מפריס היא עוד תהיה כאן כדי שאני אוכל לראות אותה. אני נוסע לשבוע ימים בלא נודע (ואחרי הדוקאביב מתחילות הקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע. אני מניח שגם שתיים-שלוש הקרנות מזה אני אפסיד). אבל זה יקרה בעוד כמה ימים. כמה ימים בדוקאביב עדיין יש לי כדי לקושש כמה הקרנות. וסרט אחד כבר הספקתי לראות בהקרנות מוקדמות. סרט קצר שאך זה זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הקצר. הרבה תגובות חמות הסרט הזה מקבל. אני, אפעס, פחות התלהבתי. אז הנה פוסט קצר על סרט דוקומנטרי קצר.

———————————————–

 הסרט הזה זכה באוסקר. הסרט על ניצולת השואה המבוגרת ביותר שחיה (כלומר, היא חיה עד שהיא נפטרה. שבוע לפני האוסקרים). אשה מיוחדת במינה, אופטימית ושמחה למרות כל מה שעבר עליה. אז אחרי צפיה בסרט הזה אני רוצה להוסיף את שני הסנט שלי: האישה אכן מיוחדת במינה. הסרט – פחות.

ניצולת שואה מאושרת. גיבורת הסרט "הליידי בדירה 6"

ניצולת שואה מאושרת. גיבורת הסרט "הליידי בדירה 6"

לזכותו של הסרט הזה יאמר ש להמשיך לקרוא

המחברת הגדולה: משחקים מרושעים

הנה הוא מגיע. במשך כמעט שנה אני שומע על הסרט הזה. מאז שהוא זכה בפרס הגדול בפסטיבל הקולנוע של קארלובי-וארי בקיץ שעבר. אח"כ הוא הפך לנציג ההונגרי לאוסקרים, והוקרן בפסטיבל חיפה, שם שמעתי במסדרונות לחישות מאוד חיוביות לגביו. ואחרי הרבה דחיות הנה הוא מגיע למסכים שלנו. ואחרי שראיתי, אני חושב שנשאר לי לומר: זה הכל?!

לא, לא נפלתי. למעשה, די התאכזבתי. ואולי צריך להתחיל מהצלם של הסרט. "המחברת הגדולה" הוא אמנם סרט עם לב הונגרי, אבל בהיותו קו-פרודוקציה הונגרית-גרמנית-אוסטרית (וגם צרפתית), גויסו להפקה הזו גם אנשים לא הונגרים. והראשון במעלה הוא כריסטיאן ברגר, שצילם למיכאל האנקה כמה מסרטיו (ועל אחד מהם, "סרט לבן", הוא אף היה מועמד לאוסקר). ובכן, מבלי שקראתי את הספר עליו מבוסס הסרט, נדמה לי ש"המחברת הגדולה" הוא כמו תשובה לסרטיו של המאסטר האוסטרי: אם בסרטיו של האנקה אנו יושבים ותוהים למה האנשים האלו (או הילדים האלו, ב"סרט לבן") עושים את המעשים הנוראים האלו, בא "המחברת הגדולה" ונותן תשובה: כי העולם קשה. החיים קשים. וכדי לשרוד, חובה להתקשות, להתקשח, להפוך חסר רגש, חסר רחמים. אחרת תינגף בפני קשיי החיים, ותמות כמו זבוב. בקלות. פוף, אתה מת. או שתפסיק לבכות, תפסיק להתרגש, תפסיק לפנות ללב. רק ככה תשרוד. אז כששני האנשים הלבושים לבן ב"משחקי שעשוע" מתעללים במשפחה הזו, זה בעצם אקט השרדותי. כנ"ל לגבי הילדים ב"סרט לבן", שיגדלו להיות הנאצים שיסחררו את כל העולם בשנות ה-30.

פרמיס מעניין יש ל"מחברת הגדולה". חבל שהוא מוגש לי בעטיפה של סרט מבולבל, מנוכר, וחוזר על עצמו.

אני עצמי וסבתא שלי. "המחברת הגדולה"

אני עצמי וסבתא שלי. "המחברת הגדולה"

לקראת סוף להמשיך לקרוא