סרט הבכורה של אסף קורמן הוקרן כבר בפסטיבל קאן וזכה לתגובות חמות. אתמול הוא הוקרן לחברי האקדמיה, וגם כאן התגובות, עד כמה שאני יכול לשפוט, חיוביות ביותר. שני הסנט שלי: יש לי השגות פה ושם, אבל בסך הכל מדובר בסרט מרשים מאוד.
שתי אחיות גרות ביחד. אחת מהן סובלת מפיגור שכלי. השניה מטפלת בה. אבל היא גם רוצה חיים. גבר משלה. בעיה. סרט שמח.
אחת מהמעלות הכי גדולות של "את לי לילה" היא העובדה שקורמן נמנע מלהפוך את הסרט שלו לאופרת סבון מיבבת. יש לסרט טון ענייני, יומיומי, ריאליסטי, שהופך את הסיפור הזה לאמין ומרתק. ומצד שני (ואולי זה קצת חוסר בטחון של במאי בסרטו הראשון), אני הרגשתי שחסרה לי קצת מוסיקה בסרט. קצת, במשורה, ובכל זאת, לסרט היו יכולים להיות כמה רגעים מאוד מרגשים אם היתה נוספת לו מוסיקה. מעט המוסיקה שיש לא מספיקה.
כשעלו כותרות הסיום של הסרט חיכיתי לראות מי זה הצלם המרתק של הסרט הזה. התשובה: עמית יסעור. ההוא שהעתיק את נשימתי ב"נותנת" של הגר בן אשר. העבודה של יסעור בסרט הזה בנויה מניגודים שאיכשהו מצליחים להתיישב עם אסטרטגיית הבימוי של קורמן. יש כאן נסיון לשמירה על ריחוק, לא להידחף לפרצוף של הדמויות עם קלוז-אפים ולא לדחוף ריגושים בכוח. ועם זאת, חלק גדול מהסרט מתרחש בתוך הדירה הקטנה של גיבורת הסרט, וכך לא פעם יש תקריבים לא כי זה מתוכנן ע"י הצלם, אלא כי אין מקום לנהל את העלילה של הסרט. הדמויות האלו חיות בתוך עולם דחוס, בבית קטן ועמוס, שרק הופך עמוס יותר עם התקדמות הסרט. והצילום המרשים של הסרט מראה אינטלגנציה של יצירה.
סרט דחוס. לירון בן שלוש מטפלת בדאנה איבגי ב"את לי לילה"
איתן 