שבוע קולנוע אוסטרלי: דרך המסתורין

ובתוך כל מרתון הסרטים שאני רואה בשבועות האחרונים (הקרנות אקדמיה, סרטים שיוצגו בפסטיבל ירושלים, וגם סתם סרטים שיוצאים באופן מסחרי רגיל), בתוך כל השאון הזה כמעט זרח מפרחוני שהסינמטקים בארץ מציגים כמה סרטים אוסטרלים במסגרת פסטיבלונצ'יק של סרטים מהיבשת הרחוקה הזו.

אני אומר כמעט כי מדובר בסך הכל במקבץ קטנטן של 4 סרטים, ורק אחד מהם באמת עניין אותי. אבל בסופו של דבר ראיתי את אותו אחד. והוא עומד בציפיות. פחות או יותר.

על "דרך המסתורין" שמעתי לראשונה כשסקרתי כאן בבלוג את המועמדויות לפרס האקדמיה האוסטרלית לקולנוע לפני כחצי שנה. ואכן, מה שהטריילר הבטיח הסרט מקיים.

Mystery Road

מדובר, אכן, ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי אופיר 2014: הרחק מהיעדרו

הסרט החדש של קרן ידעיה כבר הוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבל דרום, ונדמה שהוא זוכה לכתף קרה. אני, שאוהב את החשיבה הקולנועית של ידעיה, ושמאוד אהב את שני סרטיה הקודמים, ניגשתי לסרטה החדש בחשש אך גם בציפיה. כי בכל זאת, זאת קרן ידעיה. היא יודעת משהו על קולנוע, ויש לה גם מצפון חברתי ואיכפתי.

קרן ידעיה אמרה לי באופן אישי שהיא יודעת שהפעם היא הלכה רחוק מאי פעם. הסיבה שאני לא אוהב את סרטה החדש היא כי אני חושב בדיוק הפוך ממנה. הפעם קרן ידעיה כנראה נבהלה מעצמה, ולמרות הנושא הלא שגרתי, היא עשתה סרט כמעט פחדני, אפילו כמעט שמרני.

גבר ואשה גרים בבית. יש להם דינמיקה של זוג. זה די ברור שהיא תלויה בו, שהוא שולט בה, אבל אחרי כמה דקות אנחנו גם מבינים שהם אב ובתו. סיפור של גילוי עריות. סיפור של הרוע הטהור בהתגלמותו. אבל זה לא מדויק. קרן ידעיה עשתה לכאורה את הבחירה הטבעית וההגיונית: לספר את סיפורה של הקורבן. כל הסרט מסופר מנקודת מבטה. סיפורו של האב, השולט, השטן – אותו כמעט לא רואים בסרט. לרוב הוא מצולם מהגב, או בפרופיל, או רק חלקים מגופו נראים. יש סצינות שהוא לא נראה בכלל, אלא רק צועק על הקורבן בטלפון: "יא מטומטמת!".

הבחירה של קרן ידעיה לספר את סיפור הקורבן היא כאילו הבחירה הצפויה והנכונה. למעשה להמשיך לקרוא

אפס ביחסי אנוש: גם אקדח סיכות יורה

אז הנה סוף סוף הוא מגיע. אחרי ציפיה ארוכה, וקמפיין ארוך, ופרסים בחו"ל, ואינספור הקלקות (גם בבלוג שלי) על הקישור לסרטה הקצר הקודם והמצוין של טליה לביא ("חיילת בודדה"), הנה מגיע סרטה הארוך הראשון של לביא. זה אולי היה בלתי אפשרי לעמוד בציפיות, ועדיין, ולמרות שזה לא סרט רע בכלל, עדיין יצאתי קצת מאוכזב.

אני חושב שבגדול אפשר לצמצם את הבעיה שיש לי עם הסרט למשפט: הקומדיה עובדת, הדרמה לא. ואם תבואו ותגידו לי שמדובר בקומדיה, אז אני אגיד: או. קיי. אבל אין מספיק בדיחות לדקה. הקומדיה הזו לא מחזיקה את זמן המסך שלה.

zero motivation

אבל לפני הטענות, צריך להגיד: זה סרט מצחיק. ממש מצחיק. ויותר מזה: יש בסרט הזה כמה סצינות שרמת הטירוף שלהן כל כך בלתי תיאמן עד שקשה לי להיזכר באיזשהו סרט ישראלי כל כך מטורף ומצחיק כמו זה (אני לא חושב שזו תהיה הגזמה לומר שמאז "תעלת בלאומילך" לא נעשה פה סרט עם סצינות כל כך לא נורמליות. כן, כשהיא טובה, טליה לביא ממש טובה). וצריך גם לומר ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2014: הגננת

But I could have told you Vincent

This world was never meant for one as beautiful as you

———————————————————-

איזה קטע. כשיצאתי מההקרנה של "הגננת" ועליתי על האוטובוס, זה היה השיר שהתנגן ברדיו של הנהג. "וינסנט" של דון מקלין. שיר שעוסק בדיוק באותו נושא שבו עוסק "הגננת" של נדב לפיד. חוסר היכולת של האמן למצוא את מקומו בעולם הגס והבהמי שבחוץ. וינסנט ואן גוך התאבד. והגננת שבמרכז הסרט של נדב לפיד מנסה לשמור על הילד האמן מכל משמר. השיר של דון מקלין יותר נוגע בי.

אני הייתי מאלו שממש שנאו את "השוטר", סרטו הקודם של נדב לפיד. הסרט ההוא ממש עצבן אותי. החדשות הטובות הן ש"הגננת" מעצבן אותי הרבה פחות. זה סיפור שונה לגמרי. ועם זאת, גם כאן אני לא מתחבר לעבודת הבימוי של לפיד."הגננת" כבר הוקרן בפסטיבל קאן, וגם הוא, כמו קודמו, כבר זוכה להילולים ביקורתיים. אני מניח שמבחינת קיטוב ביקורת-קהל יהיה כאן שידור חוזר של "השוטר", ועם זאת, הפעם אני פחות נחרץ מהפעם הקודמת.

נדב לפיד הוא במאי שעובד בצורה אנליטית. יש לו רעיון מסוים שהוא רוצה להעביר, והוא יעשה זאת בכלים אקדמיים. הוא יסביר את עצמו. וזה יבוא על חשבון התסריט, ועבודת הצילום, והבימוי, והמשחק, והקולנוע בעצם. הקולנוע של לפיד הוא קולנוע שמנכיח את עצם היותו קולנוע. הוא רוצה שתחשוב, שלא תרגיש. הוא דיון אקדמי קר ומתוכנת. ומכיוון שהוא לא עובר לי דרך הלב, הוא בעצם עובר לי מעל הראש. וספציפית לגבי "הגננת": יש כאן לא מעט חסרונות, אבל גם כמה יתרונות.

kindergarten teacher

אבל נתחיל מהטענות שיש לי לסרט:

סצינה ראשונה. גבר ישוב בסלון להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2014: רשימות קצמן

הערב, ב-20:00, יוקרן במסגרת הקרנות האקדמיה "רשימות קצמן" של אמנון וינר. הסרט הוקרן כבר לפני שנתיים בפסטיבל חיפה, אבל עדיין לא מצא מסך מסחרי. אפילו לא בסינמטק.

את "רשימות קצמן" ראיתי לפני כמה חודשים, ואני מעלה את הפוסט הזה היום כדי לעודד חברי אקדמיה לראות אותו. מדובר בסרט יוצא דופן, מיוחד, ובעיקר, עצוב. בסגנון מוקיומנטרי שמצולם בשחור לבן מגורען ובקצב מהפנט, אמנון וינר מביים בעצם קינה על המפעל הציוני.

"רשימות קצמן" מתמודד בקטגוריית הפרינג' של פרסי האופיר 2014. עוד 6 סרטים מתמודדים איתו, אבל טרם ראיתי אותם. יש להם תחרות קשה. הנה כ-600 מילה על "רשימות קצמן"

——————————————————-

katzman 1

– מה היה קורה אם בגין לא היה עולה לשלטון ב-1977?

– היינו היום כמו דנמרק

ההיסטוריון פרופסור מיכאל הר סגור (ז"ל), מתוך "רשימות קצמן"

זוהי ה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2014: את לי לילה

סרט הבכורה של אסף קורמן הוקרן כבר בפסטיבל קאן וזכה לתגובות חמות. אתמול הוא הוקרן לחברי האקדמיה, וגם כאן התגובות, עד כמה שאני יכול לשפוט, חיוביות ביותר. שני הסנט שלי: יש לי השגות פה ושם, אבל בסך הכל מדובר בסרט מרשים מאוד.

שתי אחיות גרות ביחד. אחת מהן סובלת מפיגור שכלי. השניה מטפלת בה. אבל היא גם רוצה חיים. גבר משלה. בעיה. סרט שמח.

אחת מהמעלות הכי גדולות של "את לי לילה" היא העובדה שקורמן נמנע מלהפוך את הסרט שלו לאופרת סבון מיבבת. יש לסרט טון ענייני, יומיומי, ריאליסטי, שהופך את הסיפור הזה לאמין ומרתק. ומצד שני (ואולי זה קצת חוסר בטחון של במאי בסרטו הראשון), אני הרגשתי שחסרה לי קצת מוסיקה בסרט. קצת, במשורה, ובכל זאת, לסרט היו יכולים להיות כמה רגעים מאוד מרגשים אם היתה נוספת לו מוסיקה. מעט המוסיקה שיש לא מספיקה.

כשעלו כותרות הסיום של הסרט חיכיתי לראות מי זה הצלם המרתק של הסרט הזה. התשובה: עמית יסעור. ההוא שהעתיק את נשימתי ב"נותנת" של הגר בן אשר. העבודה של יסעור בסרט הזה בנויה מניגודים שאיכשהו מצליחים להתיישב עם אסטרטגיית הבימוי של קורמן. יש כאן נסיון לשמירה על ריחוק, לא להידחף לפרצוף של הדמויות עם קלוז-אפים ולא לדחוף ריגושים בכוח. ועם זאת, חלק גדול מהסרט מתרחש בתוך הדירה הקטנה של גיבורת הסרט, וכך לא פעם יש תקריבים לא כי זה מתוכנן ע"י הצלם, אלא כי אין מקום לנהל את העלילה של הסרט. הדמויות האלו חיות בתוך עולם דחוס, בבית קטן ועמוס, שרק הופך עמוס יותר עם התקדמות הסרט. והצילום המרשים של הסרט מראה אינטלגנציה של יצירה.

סרט דחוס. לירון בן שלוש מטפלת בדאנה איבגי ב"את לי לילה"

סרט דחוס. לירון בן שלוש מטפלת בדאנה איבגי ב"את לי לילה"

והכי חשוב: ה להמשיך לקרוא

אשמת הכוכבים: חיים בעולם תעשייתי

אוי יוי יוי

הרי לא הייתי יורק בכלל לכיוון של הסרט הזה. ובכל זאת הלכתי לראות. רומן נעורים דביק מתובל במחלה כדי להגביר את הטרגדיה עוד לפני שהתחלתי לדבר? איכס. אני סאקר של סרטים רומנטים. אבל של כאלו שאני יכול להאמין להם. לא לכאלו שמניפולטיביים כבר מהתחלה.

ואז התחילו להגיע הביקורות מארה"ב. והן אמרו ש…רגע רגע, זה כל כך נורא, "אשמת הכוכבים" הזה; ואז גם הגיעה שמעה של ההצלחה הקופתית הגדולה של הסרט הזה; וגם בחורה אחת מהעבודה שלי מנדנדת לי כבר כמה שבועות על הסרט הזה. "הספר מאוד יפה, אז תגיד לי, אתה שכאילו מבין בקולנוע, מתי הסרט מגיע?!"

אז מכל הרעש הלבן הז התפתיתי ללכת לראות.

ואוי יוי יוי.

הייתי צריך להקשיב ל להמשיך לקרוא