קצה המחר: איפה הכיף שכולם מדברים עליו?

יש סרטים שאני מדלג עליהם א-פריורית. סרט חדש עם שוורצנגר או סטאלון (או שניהם)? לא מעניין. אקס-מן / סופרמן / איירון-מן / ספיידרמן / באטמן / כל גיבור על אחר? הלאה. לא הולך לראות. לא פוזל אפילו לכיוון. זהות אבודה/ גנובה/ בדויה/ כפולה/ כל דבר אחר שיכול לקרות לזהות הזו? שם פס.

רגע רגע. לסרט הראשון בסדרה הזו דווקא הלכתי. לא ממש אהבתי את מה שראיתי (היה שם הרבה יותר פוטנציאל, ורק חלק קטן ממנו נוצל, לטעמי), אבל הי, שוכנעתי לצאת מהקונכיה שלי וללכת לראות סרט אקשן הוליוודי. אז הנה זה קרה שוב. ושוב לסרט של אותו במאי. ושוב אכזבה.

כבר כמה שבועות שאני רואה את הטריילר ל"קצה המחר". בכלל לא חשבתי ללכת לראות. מה לי ולמלחמה בחייזרים? אבל אז התחילו להגיע הביקורות המתלהבות מארה"ב. ולא הרבה אחרי זה גם הביקורות בארץ נדבקו בהתלהבות. 'הסרט הכיפי של השנה' – זו היתה המסקנה של כולן.  גרסת האקשן של "להתעורר אתמול בבוקר" (סרט מצחיק מאוד שאני אוהב) – זה כנראה מה ששכנע אותי לתת ל"קצה המחר" הזדמנות. והנה אני מגיע לראות את הסרט, ולא מבין על מה ההתלהבות.

זה לא שהסרט רע, או שסבלתי במיוחד בסרט. יש הרבה פיצוצים, ורעש, ובלגן בסרט. אבל זה לא העיקר בשבילי. פיצוצים, ורעש, ובלגן הם לא הכיף שלי. אני, מעניין אותי לדעת מה כל הפיצוצים האלו, והרעש הזה, והבלגן הזה – מה כל זה עושה לאדם שעובר את כל זה. בוא נגיד את זה ככה: השוט האחרון של "קצה המחר", הדבר האחרון שרואים בסרט, הוא את טום קרוז מחייך. מה שגרם לי לחשוב: איפה היית כל הסרט? למה החיוך הראשון שרואים בסרט מגיע רק בסוף? איפה ההנאה של גיבור הסרט ממה שעובר עליו?

edge of tomorrow

כלומר: כן, אני מבין ש להמשיך לקרוא