קצה המחר: איפה הכיף שכולם מדברים עליו?

יש סרטים שאני מדלג עליהם א-פריורית. סרט חדש עם שוורצנגר או סטאלון (או שניהם)? לא מעניין. אקס-מן / סופרמן / איירון-מן / ספיידרמן / באטמן / כל גיבור על אחר? הלאה. לא הולך לראות. לא פוזל אפילו לכיוון. זהות אבודה/ גנובה/ בדויה/ כפולה/ כל דבר אחר שיכול לקרות לזהות הזו? שם פס.

רגע רגע. לסרט הראשון בסדרה הזו דווקא הלכתי. לא ממש אהבתי את מה שראיתי (היה שם הרבה יותר פוטנציאל, ורק חלק קטן ממנו נוצל, לטעמי), אבל הי, שוכנעתי לצאת מהקונכיה שלי וללכת לראות סרט אקשן הוליוודי. אז הנה זה קרה שוב. ושוב לסרט של אותו במאי. ושוב אכזבה.

כבר כמה שבועות שאני רואה את הטריילר ל"קצה המחר". בכלל לא חשבתי ללכת לראות. מה לי ולמלחמה בחייזרים? אבל אז התחילו להגיע הביקורות המתלהבות מארה"ב. ולא הרבה אחרי זה גם הביקורות בארץ נדבקו בהתלהבות. 'הסרט הכיפי של השנה' – זו היתה המסקנה של כולן.  גרסת האקשן של "להתעורר אתמול בבוקר" (סרט מצחיק מאוד שאני אוהב) – זה כנראה מה ששכנע אותי לתת ל"קצה המחר" הזדמנות. והנה אני מגיע לראות את הסרט, ולא מבין על מה ההתלהבות.

זה לא שהסרט רע, או שסבלתי במיוחד בסרט. יש הרבה פיצוצים, ורעש, ובלגן בסרט. אבל זה לא העיקר בשבילי. פיצוצים, ורעש, ובלגן הם לא הכיף שלי. אני, מעניין אותי לדעת מה כל הפיצוצים האלו, והרעש הזה, והבלגן הזה – מה כל זה עושה לאדם שעובר את כל זה. בוא נגיד את זה ככה: השוט האחרון של "קצה המחר", הדבר האחרון שרואים בסרט, הוא את טום קרוז מחייך. מה שגרם לי לחשוב: איפה היית כל הסרט? למה החיוך הראשון שרואים בסרט מגיע רק בסוף? איפה ההנאה של גיבור הסרט ממה שעובר עליו?

edge of tomorrow

כלומר: כן, אני מבין שיש כאן מנגנון דרמטי. אדם שחי את אותו היום. שוב. ושוב. ועוד כמה וכמה שובים. זה מתסכל. וזה מאתגר. ויש בזה גם אלמנט של כיף. אבל דאג לימן, הבמאי, מתרכז בעיקר בטכנוקרטיה. בכוריאוגרפיה של קרב. באפקטים. ואני, שלא ממש מבין בזה, בחלק גדול מהסרט פשוט התנתקתי. ניכר שהושקעו באפקטים הרבה מאוד יזע ומאמץ, אבל לי, לצופה שבאולם, היתה הרגשה שיש את עולם האפקטים, ויש את טום קרוז (ולפעמים גם את החיילת שאיתו, אמילי בלאנט), ושני העולמות האלו לא מתערבבים. לא הרגשתי, ולו לרגע אחד, מתח או חרדה לגורלם, בעיקר מכיוון שלא הרגשתי, ולו לרגע אחד, שטום קרוז נמצא בתוך התופת הזו. יש את האקסטראווגנזה הקולנועית, מגרש המשחקים של הבמאי, ויש את טום קרוז, מנסה לשחק מול איזשהו מסך ירוק באיזשהו אולפן. ואחד לא נמצא בתוך השני. אין קשר בין העולם המוצג בסרט לאדם שאמור לעבור את החויה הזו. אז גם לא ממש אכפת לי ממנו.

ויש כאן פספוס עצום. מדובר, למשל, בחייזרים די מכוערים, תמנוניים, מרבי רגליים. יש כאן פוטנציאל לסרט אימה מבהיל ממש. אבל כל מקרי המוות של קרוז (וגם של בלאנט), והם רבים מספור – אין בהם ולו שמץ של פחד. להיפך, יש בהם פחדנות בימויית. הנה יש כאן הזדמנות לערב אותנו רגשית בגורל גיבורינו – אבל דאג לימן מבכר להרשים אותי עם עוד אפקט ריק, במקום לסחוף אותי אל תוך העלילה.

אני לא מחפש עלילה חכמה בסרט אקשן שכזה. אני כן רציתי לחוות כיף. פאן. אבל טום קרוז הוא כל כך רציני כל הזמן. אמילי בלאנט משתדלת לתת לו קונטרה טובה, אבל קרוז נמצא באלמנט שלו, לא מגיב לגירוי חיצוני. יש, למשל, סצינה בה קרוז מנסה לרמוז לאפשרות שהם יקיימו יחסי מין. "…רק כדי לברר משהו בקשר להשפעת החייזרים על המצב שלנו, המצב שגורם לנו להיות לכודים בלולאת זמן…". בלאנט מבינה מהר עניין, וחותכת: הייתי, ניסיתי, זה לא עובד. לאמילי בלאנט יש הבנה אינסטינקטיבית של טיימינג דרמטי וקומי. טום קרוז הוא כוכב קולנוע. הוא לא שחקן (בניגוד לאמילי בלאנט, שהיא שחקנית אופי מובהקת). וכך פוספס כאן גג מבריק. במקום לסחוט את המצבים הקומיים מתוך הסיטואציה (כפי ש"להתעורר אתמול בבוקר" עשה), דאג לימן, הבמאי, בורח כל הזמן אל הפירוטכניקה. וזו לא ממש מעניינת אותי.

אז לא, לא ממש סבלתי בסרט הזה. סיפור לולאת הזמן בכל זאת החזיק את העניין שלי בסרט. אבל לכל אורך הסרט הרגשתי שהיה כאן פוטנציאל למשהו הרבה יותר מהנה. במקום זה ראיתי סרט הרבה יותר מדי רציני. כן, עניין המלחמה מושקע מאוד. אבל מלחמה, ופיצוצים, ויריות, ובלגן, זה לא הכיף שלי. העניין שלי הוא באנשים והיחס שלהם למלחמה, ולפיצוצים, וליריות, ולבלגן. לפעמים גם זה יכול להיות כיף. אבל טום קרוז אחד יבש, ודאג לימן אחד שמביים בטכנוקרטיות הרגו לי את הכיף.

אז לא, לטעמי זה לא הסרט הכיפי של השנה. ממש לא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s