אהבה שנאה: הטוב הגדול

לא שציפיתי להרבה מהסרט הזה. אבל הטריילר שלו היה חביב, עם ריח של משהו אמריקאי עצמאי באויר. והיתה בו פנייה ללב. אז הלב שלי הוביל לאולם הקולנוע.

מהצד השני של המנהרה העניינים נראים פחות זוהרים. זה לא סרט רע. ממש לא. אבל הוא מקרטע ודי נסחב. ובכל זאת, יש בו משהו.

הבעיה העיקרית שיש לי עם הסרט היא השחקנית הראשית שלו, קריסטין וויג. היא משחקת את האשה הסגורה הזו, חמורת הסבר הזו, הקשה הזו. והיא כל הזמן כזו. גם החיוך וחצי שהיא מגניבה בסרט דומים לאלו שאנחנו עושים כשמישהו מכריח אותנו לחייך למצלמה, למרות שממש אין לנו מצב רוח. יש משהו מאובן ודי מייאש בדמות הזו, כפי שהיא מגולמת ע"י קריסטין וויג. הרי אנחנו לא נמצאים כל הזמן, אבל ממש כל הזמן, באיזשהו מצב סמי-קטטוני. כל הזמן קודרים כאלו. ההיפך. רוב הזמן רובינו עסוקים בלהסתיר את המצב האמיתי שלנו. והחוכמה של שחקנים היא לשחק דבר והיפוכו – את מה שאנחנו מחצינים, אבל גם את האמת הפנימית שלנו. יש משהו לא כל כך הגיוני במה שקריסטין וויג עושה בסרט הזה.

ומעבר לזה, יש בסרט הזה איזשהו חוסר בטחון ביצירה. העריכה לעיתים מקרטעת. סצינות נגמרות פתאום, או לחלופין, סצינות שנמשכות מעבר לאורך הנשימה הנכון דרמטית שלהן. איזושהי סצינה קצקצרה עם כריסטין לאהטי הותיקה שנמצאת שם בתחילת הסרט רק כדי לתת לנו רקע על המשפחה, אבל בעצם קשה לי להאמין שהיא תתקיים במציאות (אם רק הסצינה הזו היתה קצת יותר ארוכה הייתי יכול להאמין להשתלשלות העניינים), ועוד כהנה וכהנה ניטפוקים וטענות שיש לי כלפי הזרימה הלא כל כך חלקה של הסרט.

I'm going to fix you

I'm going to fix you

אבל משהו בכל זאת חודר את להמשיך לקרוא