יומיים ולילה: המשוגעת מבלגיה נלחמת על חייה

על גוף יצירתם של האחים דארדן הבלגים מבקרים ובלוגרים גדולים וחכמים וחשובים ממני יכתבו. אני רק אומר שהאחים הבלגים הם מהבמאים המועדפים עלי בעולם, וסרטם החדש, למרות בעיה אחת רצינית מאוד שיש לי איתו, הוא בסך הכל אחד הסרטים הטובים ביותר שלהם לטעמי.

אחרי סרטם הקודם של הדארדנים הייתי מודאג. חשבתי שלעת זקנה לבם של הבלגים מתרכך, והם מתחילים לאבד את האחיזה במציאות. אחרי שהם עסקו כל חייהם בחיים הקשים של המעמד הנמוך, סרטם הקודם התמכר לאיזושהי פנטסיה הוליוודית שבה הכל יהיה טוב יותר. בסוף הפוסט שדן ב"ילד עם האופניים", סרטם הקודם, כתבתי:

…מכאן או שהם יעברו לסרטי הסיינס-פיקשן מרובי האפקטים של הוליווד, או שהם יחזרו למשהו ריאליסטי וחודר קרביים, כמו שסרטיהם הקודמים היו

והאמת, על פניו היה לי ממה לחשוש. לסרט הקודם ליהקו האחים את ססיל דה פראנס, שחקנית צרפתית טובה מאוד, שכבר שיחקה, למשל, גם אצל קלינט איסטווד (ב"מכאן והלאה" המרגש). לסרט החדש ליהקו האחים הבלגים את מריון קוטיאר, מהטובות בשחקניות בעולם כיום (למשל, "חלודה ועצם"). לפני שראיתי את הסרט חששתי מהמשיכה ההוליוודית לאבק הכוכבים. חששתי שהאחים הולכים שוב לייפות את המציאות. אבל טעיתי. קוטיאר, שוב, מוכיחה כאן שהיא מהמעולות שבשחקניות שיש כיום בעולם. אמנם יש לי בעיה מרכזית אחת עם התפקיד שלה, כפי שנכתב בתסריט (ואני מיד אעמוד על הבעיה הזו), אבל קוטיאר מצליחה לא להתפרק, לעמוד על שלה, להיות כל הזמן על הקצה, ועם זאת לא לעבור את הקצה. היא דמות חרדה מאוד לגורלה, וכל הזמן היא צריכה לפעול להשרדותה אל מול מציאות משתנה וחסרת רחמים. יש רגעים שבהם היא נואשת, ויש אחרים שבהם היא נחושה. אבל הכל בשליטה של השחקנית המעולה הזו, מריון קוטיאר.

duex jours, une nuit 2

אז לא, הפעם האחים דארדן לא להמשיך לקרוא