מנותקים: מחוברים לחיים?

וואו, כמה זמן לקח עד שהסרט הזה הגיע לכאן. את כל הבלוקבאסטרים ההוליוודים אנחנו מקבלים בסנכרון מושלם עם ההפצה שלהם בארה"ב (ולפעמים אפילו לפני האמריקאים). סרטים שנעשים מחוץ לשיטת האולפנים הגדולים, ובוודאי סרטים זרים, לוקחים את הזמן שלהם. את "מנותקים" ראיתי בסוף 2013. והנה הוא סוף סוף מגיע. לא סרט גדול, אבל שווה צפייה.

לכאורה זה סרט שאני אמור לאהוב. "מנותקים" מגיע מהצד היותר עצמאי, הפחות הוליוודי של הקולנוע האמריקאי, והיה דיבור קטן עליו (אז, פעם, כשהוא הסתובב בעולם, הרבה לפני שהגיע לישראל). הוא משוחרר יותר מהשאר מחשיבה מסחרית, ומגיע יותר מהצד של "יש לי מה להגיד". וגם: ה"יש לי מה להגיד" הזה מאוד מתיישב עם ההשקפה שלי על העולם הזה, על העולם הדיגיטלי הזה: גם אני נרתע ממנו, גם אני מחפש את המגע האנושי בתוך הקרירות הטכנולוגית שעוטפת אותנו.

ג'ייסון בייטמן מתחבר לעולם הוירטואלי. לאינטרנט. מתוך "מנותקים"

ג'ייסון בייטמן מתחבר לעולם הוירטואלי. לאינטרנט. מתוך "מנותקים"

אבל הסרט הזה לא מספיק מתוחכם. הוא לא רע, והוא מעניין לכל אורכו, אבל הוא יותר ישכנע את המשוכנעים. ומצד שני: חכו חכו לסוף.

אבל נתחיל בהתחלה:

בחור צעיר אחד נחשב למוזר של בית הספר. הוא מופנם, מסתגר. עם אוזניות כל הזמן, מלחין למגירה, ולא יוצר קשרים חברתיים. שני אידיוטים מצויים מחליטים להתביית על הבחור המסכן הזה. הם יוצרים פרופיל פיקטיבי של בחורה בפייסבוק (או משהו כזה), וגורמים לו להאמין שהיא באמת מתעניינת במוסיקה שלו. כשהכל מתפוצץ, הוא מרגיש מושפל. מה אתם חושבים שיקרה?

גבר ואשה נשואים כבר הרבה זמן. פתאום הם מגלים שמישהו פרץ למחשב שלהם, גנב להם את פרטי האשראי, ומשתמש בו כאוות נפשו. ועד שרשויות האכיפה יעשו משהו, הם פונים לחוקר פרטי כדי לנסות לפתור עניינים בעצמם. החוקר מגיע עם תשובה: מצאתי מי זה, אבל אני צריך הוכחות חותכות כדי להגיש תיק למשטרה. אל תעשו כלום בינתיים. אני עובד על זה. מה אתם חושבים שיקרה?

כתבת טלויזיה עושה כתבה על זנות נעורים באינטרנט. היא יוצרת קשר עם בחור צעיר שעוסק בזה, ומצליחה לדובב אותו. הכתבה יוצרת דיבור, עוברת משידור מקומי לשידור ארצי, ושלטונות החוק מתערבים. הקשר האנושי בין העיתונאית והמקור מתערער. הכתבת מנסה להציל אותו. מה אתם חושבים שיקרה?

מצד אחד, כן, האינטרנט הוא שד הרסני למדי. אנשים חושפים את כל החיים שלהם ברשת העולמית, מאבדים כל בושה, מאפשרים לכל העולם לראות הכל. כל הזמן. אבל כשמשהו בחיים שלהם משתבש הם לא מבינים איך זה קרה. אם אין לכם שליטה על החשיפה, אז אין לכם שליטה על התוצאות. הכל נכון. אני מאמין בזה (וזו אחת הסיבות שאין לי פייסבוק). אבל התסריט של הסרט הזה לא מספיק עמוק. הוא מציג את הבעיה דרך סיפורים של אנשים, כמו שצריך, אבל הוא מגיע מהר מדי לפתרון. אין מספיק מכשולים בדרך. הכל ברור וצפוי. הרע הוא רע ברור ומובן. כל האלמנטים בסיפור הם חד מימדיים.

לפני כשלוש שנים הוקרן אצלנו סרט שעסק בנושא דומה. זה היה "אמון". גם זה לא היה סרט יוצא דופן באיכותו, אבל שם, הבחורה שהפכה לקורבן משכה את האמונה שלה במי שהרס את חייה הרבה אחרי כולם. היא היתה מאוהבת בו עד מעל לראש, וסירבה לראות בו את השטן שכולם אמרו לה שהוא. ורק בסוף, כשהראו לה הוכחות חותכות, רק אז היא התפרקה לחתיכות. ולכן גם הסוף של הסרט ההוא היה כל כך מרגש: הוא העביר את הגיבורה שלו דרך כמה רגעים לא צפויים. היא לא נשברה כבר בהתחלה. היא הלכה עם האמונה שלה עד הסוף. ראש בקיר. "מנותקים" לא הולך את המהלך הזה. יש נכון. יש לא נכון. מבינים את זה. וזהו.

מארק ג'ייקובס ומקס טייריו מתחברים לחיים האמיתיים. מתוך "מנותקים"

מארק ג'ייקובס ומקס טייריו מתחברים לחיים האמיתיים. מתוך "מנותקים"

אז כן, הסרט הזה מעניין ולא משעמם לשנייה. הוא מציג הצגות משחק טובות של קאסט רחב (הערה לסדר היום: באופן משונה למדי, הסרט האמריקאי הזה הפך לפגישת מחזור של שחקנים שבדים: מיכאל ניקווסט, מי ששיחק בתפקיד הראשי בטרילוגיה המקורית של "נערה עם קעקוע דרקון", מופיע כאן בתפקיד משנה; באחד התפקידים הראשיים מופיע אלכסנדר סקארסגארד. ובאחד הרגעים בסרט האלכסנדר הזה מדפדף בספר, ולשבריר שניה מופיעה שם תמונה של אחד, סטאלן סקארסגארד, אבא של אלכסנדר, שאנחנו מכירים מ"לשבור את הגלים", "נימפומנית", ושאר סרטיו של לארס פון טרייר), יש כאן גם עריכה טובה המאזנת כמה חוטי סיפור ומצליחה לשמור על עניין בכל אחד מהם, ויש כאן גם מוסיקה יפהפיה.

אה, המוסיקה. מקס ריכטר סופרסטאר. המוסיקה בסרט כל כך יפה, והיא מגיעה לשיא בדיוק בזמן. יש ל"מנותקים" סצינת שיא יוצאת דופן. קצב העריכה מתגבר, המוסיקה הנהדרת מתגברת, כל חוטי הסיפור מגיעים, כל אחד בנפרד, לנקודת רתיחה, והבמאי עושה שם משהו…תראו לבד. רק בשביל הסצינה הזו שווה לראות את כל הסרט. נכון שלכל אורך הסרט הרגשתי מנותק, כי הכל היה כל כך צפוי, ובכל זאת, משהו בסצינה הזו היה עשוי כל כך יפה קולנועית עד שזה סוחף למרות הניתוק. להנרי אלקס-רובין הבמאי יש רק סרט אחד ברזומה, והוא היה דוקומנטרי ("כדורצח", סרט על ספורטאים נכים. זכה להרבה פידבק חיובי. ראיתי. לא אהבתי). גם כאן הבמאי מתעסק בחומרים ידועים מראש, אבל משהו בסצינה הזו מוכיח שיש לו כשרון סינמטי לא מבוטל.

כך ש"מנותקים" הוא סרט חסר תחכום וממש לא פורץ דרך, אבל הוא מספיק מעניין ויש בו מספיק כשרון קולנועי כדי לסקרן אותי לדעת מה הבמאי הזה יביא בהמשך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s