פרסי אופיר 2014: רשימות קצמן

הערב, ב-20:00, יוקרן במסגרת הקרנות האקדמיה "רשימות קצמן" של אמנון וינר. הסרט הוקרן כבר לפני שנתיים בפסטיבל חיפה, אבל עדיין לא מצא מסך מסחרי. אפילו לא בסינמטק.

את "רשימות קצמן" ראיתי לפני כמה חודשים, ואני מעלה את הפוסט הזה היום כדי לעודד חברי אקדמיה לראות אותו. מדובר בסרט יוצא דופן, מיוחד, ובעיקר, עצוב. בסגנון מוקיומנטרי שמצולם בשחור לבן מגורען ובקצב מהפנט, אמנון וינר מביים בעצם קינה על המפעל הציוני.

"רשימות קצמן" מתמודד בקטגוריית הפרינג' של פרסי האופיר 2014. עוד 6 סרטים מתמודדים איתו, אבל טרם ראיתי אותם. יש להם תחרות קשה. הנה כ-600 מילה על "רשימות קצמן"

——————————————————-

katzman 1

– מה היה קורה אם בגין לא היה עולה לשלטון ב-1977?

– היינו היום כמו דנמרק

ההיסטוריון פרופסור מיכאל הר סגור (ז"ל), מתוך "רשימות קצמן"

זוהי האמירה הבוטה והקיצונית ביותר בסרט הזה, "רשימות קצמן", אבל בעיניי היא הרעיון של הסרט כולו. ב-1977, אחרי מלחמת יום כיפור, בעקבות חשבון הדולרים של משפחת רבין, אחרי עוד פרשות רבות ושונות, הגיע העם בישראל לאיזשהו גודש שהתבטא בהדחה דרמטית של השמאל מהשלטון. 29 שנים השמאל אחז בהגה השלטון. הוא הקים את המדינה. הוא ניהל אותה במשך כמעט 3 עשורים. אבל אז הגיע המהפך. ומאז ועד היום הוא נמצא שם (למעט 4 השנים שבין 1992-96), והוא לא עושה סימנים שהוא הולך לעזוב. ובעיניו של אמנון וינר, הבמאי, זה הסוף של מדינת ישראל. או לפחות של הרעיון של המדינה הזו. הציונית הזו. מה שישאר עכשיו הוא מעין צל חיוור של אותו רעיון נשגב של קיבות גלויות. אותו בית ליהודים שבו הם יכולים לשבת לבטח ולא לפחד מפחד הנאצים. מעכשיו זה רק לחיות על החרב, ורק מי שידו משגת יוכל לחיות. כל השאר יהיו משרתיהם של האדונים העשירים. קפיטליזם. הרעיון הסוציאליסטי מת. הקיבוץ מת. אחוות האחים היהודית מתה. עכשיו זה תפוס כפי יכולתך.

לכאורה, הפסקה הזו היא חריפה ובוטה מאוד. למעשה, "רשימת קצמן", למעט אותה אמירה של פרופסור הר-סגור, הוא סרט עדין ומלנכולי. באין ספור דרכים חמות ואנושיות הוא מבכה את הליכתה לבלי שוב של הרוח הציונית שרוממה את המדינה הזו. מדובר בקינה עצובה ועמוקה. נהי החודר אל הנשמה. והבכי הזה ערמומי ומחלחל לאט. דרך סיפורה של דמות פיקטיבית בסגנון כמו דוקומנטרי עובר אמנון וינר בתחנות חייה של האומה הישראלית ומראה את התהליך בו עברה מדינת ישראל ממדינה של אחריות קולקטיבית לזולת למדינה שבה החזק שולט, ולמדיניות ההפחדה יש תפקיד מרכזי בשימון מנגנוני השלטון. סצינת 11 בספטמבר 2001 היא הקבורה הסופית והמוחלטת של הרעיון הציוני כפי שאמנון וינר מבין אותו. ואחריו נותר רק לצפות בג'ורג' וו. בוש נואם בטלויזיה, מבטיח שהוא יתפוס את האחראים לכך, ושהכל יהיה בסדר, ולמלמל: כן, בטח…

בשחור לבן מגורען וחודר, בקצב איטי ומהפנט (אפילו כותרות הביניים המציינות את השנים שעוברות זזות באיטיות) מסמן וינר את תחנות החיים של המדינה הזו דרך סיפור של איש (פיקטיבי) שעבר ליד, לחש לאוזנו של בן גוריון, המציא את רעיון חדר הילדים בקיבוץ, ואז גם הפך לקפיטליסט. דרך ראיונות עם אנשים שונים ומשונים המדברים בשם עצמם (למשל: זאב רווח, שמספר סיפורים אוטוביוגרפים שאני מתאר לעצמי שיש בהם יותר מגרעין של אמת) משרטט וינר סיפור פיקטיבי של אדם שלא היה, ודרכו את סיפורה האמיתי של המדינה שהיתה ואיננה עוד.

katzman2

אמנון וינר אמנם חוטא מעט בחטא היוהרה, ומקדיש חלק מסוים מהסרט לסיפורו שלו עצמו (האמיתי או המומצא – אינני יודע), אבל זה לא ממש פוגע בסרט. אני מרגיש שהחלק בסרט שמוקדש ל"אני רוצה לעשות סרט על שמואל קצמן" הוא החלק המיועד יותר ליודעי דבר, כאלו שמכירים ויודעים מי זה אבי נשר או נסים דיין (שמתראיינים בסרט גם הם), ולמה בראבא מתארח בסרט (אמנון וינר ביים את בראבא בעבר לסדרת סרטוני "ברונו" בתחילת ימי ערוץ 2). כל השאר אמנם יהנו מנוכחותו של בראבא (הוא תמיד טוב), אבל החלקים האלו המתארים את התלבטויותיו של קולנוען בדרך ליצור סרט קשורות לסרט אחר. ומכיוון שברגע שהסרט יוצא לדרך, והסיפור על קצמן מתחיל לפרוש כנפיים, דמותו של אמנון וינר הבמאי נזנחת בסרט בתוך הסרט הזה, הרי שהיא היתה מיותרת מלכתחילה. ולמרות זאת, יש משהו בקצב של הסרט הזה שדווקא מרוויח מההשהיה הזו. האוירה המלנכולית משהו חודרת לאט אל הנשמה בעיקר בגלל הקצב הזה, בגלל הסגנון המגורען, בגלל העבודה המצוינת עם המוסיקה (סצינת הכרזת המדינה היא שיא רגשי מיוחד במינו בעיקר בגלל המוסיקה שבה והדרך שבה היא מלווה את הסצינה).

יש משהו מאוד מעורר מחשבה בצפיה בסרט הזה. האם גורלנו במדינה הזו נחרץ לחיות בה עד סוף ימינו כאומה שאיבדה את דרכה, עוסקת בעצם בהישרדות יומיומית, או שיש עדיין תקווה לחיים תחת אותו רעיון ציוני של חדשנות ויזמות יהודית בארץ ישראל? לפי הסרט הזה, האפשרות הראשונה היא הנכונה. ומה שנשאר הוא לעבור לגור בדנמרק. טוב, לפחות יש שם קולנוע טוב, בדנמרק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פרסי אופיר 2014: רשימות קצמן

  1. לדעתי פיספת לחלוטין את הרעיון המרכזי בסרט. יש הרבה קלישאות בשמאל הישראלי, אחת מהן היא הקשקוש על בחירתו של בגין ומה היה קורה אילו לא היה נבחר. וינר צוחק על הקלישאה הזאת ותו לא. הטקסט שנכתב עבור הר סגור מבטא את הבדיחה בצורה הכי בסיסית "אם בגין לא היה עולה לשלטון אז היינו היום נורווגיה או דנמרק…". הרעיון שעמד מאחורי הסרט הוא הזהות של היהודי החדש המחפש את הגדרתו בעולם. המסקנה של וינר מופיעה בשורות האחרונות של הסרט "הציונות ניסתה לייצר כאן יהודי חדש או מתחדש, אני לא חושב שהיא הצליחה…" כלומר, וינר, לאחר שהקיף את העולם הגיע למסקנה שהוא נותר יהודי ישן, מפוחד, מנותק, לא ראוי עדיין למדינה משל עצמו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s