פרסי אופיר 2014: הגננת

But I could have told you Vincent

This world was never meant for one as beautiful as you

———————————————————-

איזה קטע. כשיצאתי מההקרנה של "הגננת" ועליתי על האוטובוס, זה היה השיר שהתנגן ברדיו של הנהג. "וינסנט" של דון מקלין. שיר שעוסק בדיוק באותו נושא שבו עוסק "הגננת" של נדב לפיד. חוסר היכולת של האמן למצוא את מקומו בעולם הגס והבהמי שבחוץ. וינסנט ואן גוך התאבד. והגננת שבמרכז הסרט של נדב לפיד מנסה לשמור על הילד האמן מכל משמר. השיר של דון מקלין יותר נוגע בי.

אני הייתי מאלו שממש שנאו את "השוטר", סרטו הקודם של נדב לפיד. הסרט ההוא ממש עצבן אותי. החדשות הטובות הן ש"הגננת" מעצבן אותי הרבה פחות. זה סיפור שונה לגמרי. ועם זאת, גם כאן אני לא מתחבר לעבודת הבימוי של לפיד."הגננת" כבר הוקרן בפסטיבל קאן, וגם הוא, כמו קודמו, כבר זוכה להילולים ביקורתיים. אני מניח שמבחינת קיטוב ביקורת-קהל יהיה כאן שידור חוזר של "השוטר", ועם זאת, הפעם אני פחות נחרץ מהפעם הקודמת.

נדב לפיד הוא במאי שעובד בצורה אנליטית. יש לו רעיון מסוים שהוא רוצה להעביר, והוא יעשה זאת בכלים אקדמיים. הוא יסביר את עצמו. וזה יבוא על חשבון התסריט, ועבודת הצילום, והבימוי, והמשחק, והקולנוע בעצם. הקולנוע של לפיד הוא קולנוע שמנכיח את עצם היותו קולנוע. הוא רוצה שתחשוב, שלא תרגיש. הוא דיון אקדמי קר ומתוכנת. ומכיוון שהוא לא עובר לי דרך הלב, הוא בעצם עובר לי מעל הראש. וספציפית לגבי "הגננת": יש כאן לא מעט חסרונות, אבל גם כמה יתרונות.

kindergarten teacher

אבל נתחיל מהטענות שיש לי לסרט:

סצינה ראשונה. גבר ישוב בסלון מסתכל בטלויזיה. הוא מצולם מהגב. מסיבה לא ברורה הוא שולח אגרוף ודופק בקיר שמאחוריו. הקיר שעליו ניצבת המצלמה שמצלמת אותו. המצלמה רועדת מעוצמת המכה. אני יודע שזה סרט קולנוע, ולא מצב שניתן לשקוע לתוכו.

קצת אח"כ, בגן, הילדים מגיעים אחד אחד, מברכים את הגננת ב"בוקר טוב". נדב לפיד בחר לצלם את הילדים אומרים בוקר טוב למצלמה, בעצם. אחד מהם מסתכל ממש לתוך העדשה. אני יודע שזה סרט קולנוע, ולא מצב שניתן לשקוע לתוכו.

עוד קצת אח"כ, שוט מסחרר למדי עוקב בתנועה רציפה אחרי הילד המשורר וחברו במשחקים בחצר. הסחרחרות שנגרמה לי בעקבות צפייה בשוט הזה (ובעוד כמה שוטים שעושים סיבוב של 360 מעלות) שוב לא מאפשרת לי לשקוע בסיטואציה הדרמטית של הסרט.

ויש הילד עצמו. הוא פולט מילים גבוהות המסודרות בתבניות לא שגרתיות. תבניות של שירה, לא של דיבור. רעיון יפה. אבל כשהילד נדרש להסברים הוא שותק, מפנה מבטו למטה, לא מגיב, כמעט אוטיסט. לא בטוח שהילד בכלל מבין את הטקסט אותו הוא אומר. אז כן, יש כאן אולי שירה יפה, אבל הסיטואציה עצמה לא ממש אמינה.

מה גם שלתסריט של הסרט הזה יש משהו כמו 3-4 סופים. יש את סצינת השיא, היא סצינת הקראת השירה הפומבית. אחרי מה שקורה שם היה ניתן לסגור את הסרט עם מסקנה עצובה בדבר מקומה של האמנות בחיינו. ואז הסרט עוד ממשיך לסצינה נוספת. ואז עוד אחת, כשהילדים באים לגן בבוקר (אולי כדי לתת בכל זאת תקווה. ילדים הם הרי התקווה לעתיד). ואז יש עוד המשך לסיפור. עוד אפילוג מיותר לטעמי, מכיוון שדרמטית יש בו איזושהי אסקלציה, אבל תמאטית הוא חוזר שוב לאותו מקום – המלחמה על מקומה של האמנות בחיינו. ומכיוון שהסרט לא ממש עובד דרמטית, ולא הרגשתי בו העברת הילוך, כל החלק האחרון, המעשה הקיצוני של הגננת, הרגיש לי מודבק ומיותר. עוד סוף אחד נוסף ולא נחוץ.

אבל לא הכל רע בסרט. הצילום של שי גולדמן אולי מפואר מדי, אבל אין להכחיש את האפקט המרשים שלו. ומי שבעיקר נותנת משקל רגשי לסרט, למרות חוסר הסנטימנטליות המוחלט של הבימוי, היא השחקנית הראשית האלמונית שרית לארי. בהופעתה האמיצה היא ממחישה את אהבתה הגדולה לפיוטיות של האמנות, למקום הקדוש שיש לה בעיניה בחיים שלנו. וזה ממש שובר את ליבה כאשר לא נמצא מקום ליופי של האמנות בחיי היום-יום. שרית לארי מצליחה לתת ספציפיקציה ריאליסטית לרעיון ערטילאי, והיא, כמעט לבדה, מצליחה להחזיק את הסרט הזה בחיים. היא נעזרת בהופעות אורח מלבבות של אסתר רדא (כולל סצינה אחת יפהפיה של רדא בים, שמהווה רעיון יפה של עריכה לפאוזה דרמטית בסרט), וגם ליאור רז, בתפקיד בעלה של הגננת, עושה תפקיד אמיץ ומרשים. למרות נסיונו של לפיד להימנע מסנטימנטליזציה של יצירת האמנות שלו, יש חלקים בסרט שלו שנכנעים בכל זאת לרגש, והם כן מנסים לקחת את האמנות לצד הרגשי.

הפעם לא התעצבנתי מסרטו של נדב לפיד. הדרך שבה הוא עובד אינה מהמועדפות עלי, אבל הפעם  אהיה סלחן יותר לאלו שיאהבו את "הגננת" יותר ממני. לא מן הנמנע שהסרט הזה יזכה להרבה מועמדויות, אבל סביר להניח שאני לא אכליל אותו ברשימת הגדולים של השנה שלי. אני אעדיף להקשיב שוב ל"וינסנט" של דון מקלין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פרסי אופיר 2014: הגננת

  1. איזו הקלה! סוף סוף ביקורת אינטיליגנטית שלא עפה על הסרט ונשפכת מהערצה אליו. תיארת בצורה מדויקת את מה שהרגשתי בצפייה. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s