אפס ביחסי אנוש: גם אקדח סיכות יורה

אז הנה סוף סוף הוא מגיע. אחרי ציפיה ארוכה, וקמפיין ארוך, ופרסים בחו"ל, ואינספור הקלקות (גם בבלוג שלי) על הקישור לסרטה הקצר הקודם והמצוין של טליה לביא ("חיילת בודדה"), הנה מגיע סרטה הארוך הראשון של לביא. זה אולי היה בלתי אפשרי לעמוד בציפיות, ועדיין, ולמרות שזה לא סרט רע בכלל, עדיין יצאתי קצת מאוכזב.

אני חושב שבגדול אפשר לצמצם את הבעיה שיש לי עם הסרט למשפט: הקומדיה עובדת, הדרמה לא. ואם תבואו ותגידו לי שמדובר בקומדיה, אז אני אגיד: או. קיי. אבל אין מספיק בדיחות לדקה. הקומדיה הזו לא מחזיקה את זמן המסך שלה.

zero motivation

אבל לפני הטענות, צריך להגיד: זה סרט מצחיק. ממש מצחיק. ויותר מזה: יש בסרט הזה כמה סצינות שרמת הטירוף שלהן כל כך בלתי תיאמן עד שקשה לי להיזכר באיזשהו סרט ישראלי כל כך מטורף ומצחיק כמו זה (אני לא חושב שזו תהיה הגזמה לומר שמאז "תעלת בלאומילך" לא נעשה פה סרט עם סצינות כל כך לא נורמליות. כן, כשהיא טובה, טליה לביא ממש טובה). וצריך גם לומר שיש משהו רענן בסרט צבא שמציג את הצד של הבנות, את הצד הפקידותי-מנהלתי, ולא את הצד הלוחם. ועוד צריך לומר שיש כאן כמה וכמה הצגות משחק נהדרות: נלי תגר, בתפקיד הראשי, היא תגלית מקסימה. שני קליין, בתפקיד הקצינה, מצליחה לשלב בתפקיד הקומי שלה כמה רגעים של חמלה כלפי המרשעת, והתגלית הכי גדולה של הסרט מבחינתי: תמרה קלינגון, בתפקיד המשנה של החיילת הרוסיה. חיתוך הדיבור שלה הזכיר לי את אותו סגנון דיבור של יבגניה דודינה, אבל במקום שבו ההיא לוקחת את התפקיד שלה לכיון הטראגי, קלינגון משתמשת בהחלטיות הפסקנית שלה כדי להפיל אותי מצחוק פעם אחר פעם אחר פעם. התפקיד שלה אבסורדי, אבל היא משחקת אותו ברצינות. והפער הזה יוצר כמה מהרגעים הכי מצחיקים של הסרט. יהלום של ממש גיליתי כאן. תמרה קלינגון.

ואז צריך להתחיל ולדבר על הדברים שפחות אהבתי ב"אפס ביחסי אנוש". ראשית, עשרים הדקות הראשונות של הסרט הארוך שלה הם העתק כמעט אחד לאחד של הסרט הקצר. אותה עלילה ממש. אבל דרמטית זה עובד הרבה פחות טוב. יש כאן פשוט דמויות הרבה פחות מפותחות. לביא פנתה במודע לכיוון הקומי, ובעשותה כך היא טעתה לחשוב שצריך לוותר על הדרמה. מה שהיה כל כך מרוכז וחותר לשיא ב"חיילת בודדה" הופך למימי ומפספס כל אפשרות שיש לו לתת אגרוף בבטן. דרמה וקומדיה יכולים ללכת ביחד. אבל לא אצל טליה לביא. לפחות לא כאן.

ואז מגיע החלק השני של הסרט. סיפור הבתולה. פתאום יש ווייס אובר. כאילו טליה לביא ישבה בחדר העריכה והרגישה בחוסר תוקף דרמטי, אז היא הוסיפה וויס אובר. זה מופיע עוד פעם אחת בסרט. אבל זו חריגה. א-נומליה. משהו שלא עובד דרמטית, והנסיון לתיקון רק מדגיש את זה. פקידות המשנה המזמרות נשארות ברקע, ולא מוסיפות דבר להתנהלות הדרמטית של הסרט (וחבל לי על מיטל גל סוויסה, שחקנית נהדרת בעיניי, שהרשימה אותי כבר ב"פנתר לבן" וב"אנשים כתומים", ואילו כאן, ב"אפס ביחסי אנוש", היא לא מצליחה לתת מעצמה דבר).

ובחלק השלישי אני כבר רגיל למכניקה החלשה של הדרמה, אז לא כל כך הפריע לי. התמכרתי לטירוף הקומי, כשהוא הגיע, אבל התאכזבתי מחוסר היכולת לסחוף אותי דרמטית. בתוך דרמה הסרט הזה לא סוחב. בתור קומדיה, יש כאן כמה סצינות נפלאות ממש, ויש קצת יותר מדי אוויר ביניהן.

אז כן, "אפס ביחסי אנוש" הוא אחלה סרט. יש בו כשרון קומי ניכר, ויש בו כמה סצינות אדירות. הוא עדיין לא הסרט הגדול שטליה לביא יכולה היתה להביא. זה בדרך, אבל זה עדיין לא זה. מה שלא אומר שלא צריך ללכת לראות אותו. כי כן, מומלץ. זה סרט מצחיק שיוציא אתכם מהאולם מחייכים. יכול להיות שתשכחו חלק גדול ממנו די מהר. אבל משהו ממנו בכל זאת ישאר. "סצינת איבוד הבתולים, בערך" הולכת איתי כבר הרבה זמן. וגם "סצינת קרב אקדחי הסיכות". למשל. וגם סצינת הנייר הגרוס. וגם עוד אחת או שתיים. יש כאן בידור לא רע בכלל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s