הסרט החדש של קרן ידעיה כבר הוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבל דרום, ונדמה שהוא זוכה לכתף קרה. אני, שאוהב את החשיבה הקולנועית של ידעיה, ושמאוד אהב את שני סרטיה הקודמים, ניגשתי לסרטה החדש בחשש אך גם בציפיה. כי בכל זאת, זאת קרן ידעיה. היא יודעת משהו על קולנוע, ויש לה גם מצפון חברתי ואיכפתי.
קרן ידעיה אמרה לי באופן אישי שהיא יודעת שהפעם היא הלכה רחוק מאי פעם. הסיבה שאני לא אוהב את סרטה החדש היא כי אני חושב בדיוק הפוך ממנה. הפעם קרן ידעיה כנראה נבהלה מעצמה, ולמרות הנושא הלא שגרתי, היא עשתה סרט כמעט פחדני, אפילו כמעט שמרני.
גבר ואשה גרים בבית. יש להם דינמיקה של זוג. זה די ברור שהיא תלויה בו, שהוא שולט בה, אבל אחרי כמה דקות אנחנו גם מבינים שהם אב ובתו. סיפור של גילוי עריות. סיפור של הרוע הטהור בהתגלמותו. אבל זה לא מדויק. קרן ידעיה עשתה לכאורה את הבחירה הטבעית וההגיונית: לספר את סיפורה של הקורבן. כל הסרט מסופר מנקודת מבטה. סיפורו של האב, השולט, השטן – אותו כמעט לא רואים בסרט. לרוב הוא מצולם מהגב, או בפרופיל, או רק חלקים מגופו נראים. יש סצינות שהוא לא נראה בכלל, אלא רק צועק על הקורבן בטלפון: "יא מטומטמת!".
הבחירה של קרן ידעיה לספר את סיפור הקורבן היא כאילו הבחירה הצפויה והנכונה. למעשה אני חושב שבעצם הבחירה הזו נעוצה הבעיה המרכזית שלי עם הסרט. אולי ידעיה הבהילה את עצמה. בבואה להתמודד עם המפלצת הכל כך בלתי נתפסת הזו היא ברחה. הסיבה שאני כל כך מרותק מסרטיו של מיכאל האנקה היא האניגמה התמידית המנסה להתחקות אחרי שורשי הרוע. סימן שאלה קבוע עומד בבסיס של "משחקי שעשוע", או "סרט לבן". למה לעזאזל הם עושים את המעשים הנוראים האלו?! מיכאל האנקה מביט בלבן של העיניים של הרוע הכי טהור שיש. ידעיה ברחה מהרוע הזה אל זרועות הקורבן. זה קל יותר לסמפט את הסובלת. זה הרבה יותר קשה לשאול את עצמך מה לעזאזל עובר בראש של האדם הזה. מה גם שאני לא הבנתי איפה עובר הגבול בין יחסי אב-בת, לבין יחסי אנס-נאנסת. סצינה אחת קטנה, שלצורך העניין נקרא לה "סצינת אליהו הנביא", ממחישה דינמיקה של אבא ובת. מתי זה הופך להיות שולט ונשלטת, מה מפעיל את המנגנון הזה, מהו הטריגר לכל זה, איך כל זה עובד – אין את זה בסרט. ובכלל, הדרך שבה אני למד שהזוג הזה הם אב ובת היא בעזרת משפט שהאב אומר למלצרית במסעדה: "איזו יפה הבת שלי, הא?!". אם צריך לומר את זה, כנראה שזה היה חסר בתסריט.
איתן 
לא הייתי ממהר להאשים את ידיעה בפחדנות. לא ראיתי את הסרט אבל קראתי את הספר ולפי מה שאתה מתאר מדובר בעיבוד שמאוד נצמד לרוח הספר. גם הספר נצמד לקורבן ולא למקרבן.
ראיתי את הסרט. מאכזב. שום דבר לא טוב, שום דבר לא מעניין, שום דבר לא סוחף ושום דבר לא מרגש. נכון, סיפור מזעזע אך הסרט לא זעזע . קשה עד בלתי אפשרי היה להתחבר לדמויות ועוד יותר היה קשה לחכות על סוף הסרט. עם כל המטען העצום שיש במערכת יחסים כה סבוכה וכה חולה, קרן לא הצליחה לגעת ולעורר. סצנות מיותרות, חוסר היגיון תסריטאי, מחסור עצום באסטטיקה בסיסית, גם בתוך עמקי הגיהינום. מאכזב עד מאוד.