פרסי אופיר 2014: הרחק מהיעדרו

הסרט החדש של קרן ידעיה כבר הוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבל דרום, ונדמה שהוא זוכה לכתף קרה. אני, שאוהב את החשיבה הקולנועית של ידעיה, ושמאוד אהב את שני סרטיה הקודמים, ניגשתי לסרטה החדש בחשש אך גם בציפיה. כי בכל זאת, זאת קרן ידעיה. היא יודעת משהו על קולנוע, ויש לה גם מצפון חברתי ואיכפתי.

קרן ידעיה אמרה לי באופן אישי שהיא יודעת שהפעם היא הלכה רחוק מאי פעם. הסיבה שאני לא אוהב את סרטה החדש היא כי אני חושב בדיוק הפוך ממנה. הפעם קרן ידעיה כנראה נבהלה מעצמה, ולמרות הנושא הלא שגרתי, היא עשתה סרט כמעט פחדני, אפילו כמעט שמרני.

גבר ואשה גרים בבית. יש להם דינמיקה של זוג. זה די ברור שהיא תלויה בו, שהוא שולט בה, אבל אחרי כמה דקות אנחנו גם מבינים שהם אב ובתו. סיפור של גילוי עריות. סיפור של הרוע הטהור בהתגלמותו. אבל זה לא מדויק. קרן ידעיה עשתה לכאורה את הבחירה הטבעית וההגיונית: לספר את סיפורה של הקורבן. כל הסרט מסופר מנקודת מבטה. סיפורו של האב, השולט, השטן – אותו כמעט לא רואים בסרט. לרוב הוא מצולם מהגב, או בפרופיל, או רק חלקים מגופו נראים. יש סצינות שהוא לא נראה בכלל, אלא רק צועק על הקורבן בטלפון: "יא מטומטמת!".

הבחירה של קרן ידעיה לספר את סיפור הקורבן היא כאילו הבחירה הצפויה והנכונה. למעשה אני חושב שבעצם הבחירה הזו נעוצה הבעיה המרכזית שלי עם הסרט. אולי ידעיה הבהילה את עצמה. בבואה להתמודד עם המפלצת הכל כך בלתי נתפסת הזו היא ברחה. הסיבה שאני כל כך מרותק מסרטיו של מיכאל האנקה היא האניגמה התמידית המנסה להתחקות אחרי שורשי הרוע. סימן שאלה קבוע עומד בבסיס של "משחקי שעשוע", או "סרט לבן". למה לעזאזל הם עושים את המעשים הנוראים האלו?! מיכאל האנקה מביט בלבן של העיניים של הרוע הכי טהור שיש. ידעיה ברחה מהרוע הזה אל זרועות הקורבן. זה קל יותר לסמפט את הסובלת. זה הרבה יותר קשה לשאול את עצמך מה לעזאזל עובר בראש של האדם הזה. מה גם שאני לא הבנתי איפה עובר הגבול בין יחסי אב-בת, לבין יחסי אנס-נאנסת. סצינה אחת קטנה, שלצורך העניין נקרא לה "סצינת אליהו הנביא", ממחישה  דינמיקה של אבא ובת. מתי זה הופך להיות שולט ונשלטת, מה מפעיל את המנגנון הזה, מהו הטריגר לכל זה, איך כל זה עובד – אין את זה בסרט. ובכלל, הדרך שבה אני למד שהזוג הזה הם אב ובת היא בעזרת משפט שהאב אומר למלצרית במסעדה: "איזו יפה הבת שלי, הא?!". אם צריך לומר את זה, כנראה שזה היה חסר בתסריט.

loin de son absence

ולכן גם הסרט לא עובד עלי דרמטית. המצלמה נמצאת כמעט כל הזמן על הבחורה, אבל אין לה קונטרה דרמטית. אני לכאורה מבין את מה שעובר עליה, את הכפילות שלה (היא גם סובלת ממנו, אבל גם תלויה בו. היא לא מכירה שום מציאות אחרת), אבל זה לא עובר דרך פילטר סיפורי. החלק הראשון של הסרט הוא תיאור השגרה. היא מנקה את הבית. מכינה אוכל, שוכבת איתו (מרצון או שלא). הוא הולך לעבודה. היא נשארת לבד. וחוזר חלילה. אין מנגנון דרמטי שיזיז משהו. ובכלל, צחי גראד נשדד כאן. יש לו יכולות משחק פנטסטיות, אבל ידעיה לא מאפשרת לו להציג אותן. היא מתעניינת בקורבן, לא במקרבן. אני רוצה ללמוד את הרוע הזה. לנסות להבין אותו. לנסות לחוות את הכאב הגדול של הקורבן כשהיא חווה את הרוע הזה בפעולה. אבל זה לא בסרט.

באיזשהו שלב נכנסת צלע שלישית. ומיד היא יוצאת מהסיפור. היא נמצאת בסרט רק לסצינה אחת. ואז נכנסת יעל אבקסיס. וגם לדמות שלה אין עומק. מה לעזאזל הסיפור שלה? למה היא פתאום מכניסה אשה זרה אל ביתה? זה היה חסר לי.

הסיפור של הזוג הזה מתרחש כאילו בתוך ואקום דרמטי. אין כאן מהלכים עלילתיים משמעותיים שיזיזו את הדמויות לאיזשהו מקום, שיזיזו את הצופים אל תוך הדמויות.

מה גם שבניגוד לסרטים הקודמים של ידעיה, שם היא הקפידה על אסתטיקה קולנועית מדויקת מאוד שהראו קולנוענית חושבת, ב"הרחק מהיעדרו" אני הרגשתי רשלנות של ממש בעשיה הקולנועית. הצילום מאבד פוקוס לעיתים, קביעת הפריים נותנת יותר מדי כבוד לשחקנים כך שלא נראה את מה שקורה. ב"אור", למשל, עם כל הכבוד של ידעיה לשחקנים, עדיין חויתי בצורה מאוד חדה את מה שעובר על אור, דאנה איבגי. "אור" הסתכל בלבן של העיניים של חוסר האונים של חיים בצל הזנות. "הרחק מהעידרו" הוא סרט שמסיט את מבטו מעצם הנושא שעליו הוא מדבר.

את שני סרטיה הקודמים של ידעיה הערצתי. אני יודע שהיא קולנוענית חושבת שאינה נרתעת מעיסוק בחומרים לא פשוטים. נדמה לי שהפעם היא הבהילה אפילו את עצמה, והתוצאה היא סרט עקר שמפספס כמעט בכל רגע נתון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פרסי אופיר 2014: הרחק מהיעדרו

  1. לא הייתי ממהר להאשים את ידיעה בפחדנות. לא ראיתי את הסרט אבל קראתי את הספר ולפי מה שאתה מתאר מדובר בעיבוד שמאוד נצמד לרוח הספר. גם הספר נצמד לקורבן ולא למקרבן.

  2. ראיתי את הסרט. מאכזב. שום דבר לא טוב, שום דבר לא מעניין, שום דבר לא סוחף ושום דבר לא מרגש. נכון, סיפור מזעזע אך הסרט לא זעזע . קשה עד בלתי אפשרי היה להתחבר לדמויות ועוד יותר היה קשה לחכות על סוף הסרט. עם כל המטען העצום שיש במערכת יחסים כה סבוכה וכה חולה, קרן לא הצליחה לגעת ולעורר. סצנות מיותרות, חוסר היגיון תסריטאי, מחסור עצום באסטטיקה בסיסית, גם בתוך עמקי הגיהינום. מאכזב עד מאוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s