קסם לאור ירח: לא רציני

זה וודי אלן בחצי כוח, ובכל זאת, אני מעדיף את הסרט החביב אך הזניח הזה על פני אלף "סטפ אפ".

יש משהו בסרט הזה שכמעט מוותר מראש. הסרט הזה זז מהר. כמעט מהר מדי. הסט אפ מונח כבר אחרי כחמש דקות. והדברים קורים חיש קל. ולמרות שזו קומדיה בהגדרה, יש משהו בבימוי של אלן בסרט הזה שמרפרף מדי. גם בקומדיה צריך סוג של דרמה. אבל הסצינות הדרמטיות לא מקבלות טיפול ראוי. אין כאן מחט דרמטית שעולה ויורדת. כך שגם סצינת ההבנה של הקוסם הציני שאולי בכל זאת יש כאן קסם מתרחשת לצליליה של מוסיקה קלה ונעימה (למשל. יש עוד כמה סצינות כאלו). הכל קליל כזה, אוורירי. לא רציני כזה.

הצלם דריוס חונדאג'י, שזהו שיתוף הפעולה ה

פרסי אופיר 2014: ערבים רוקדים

אז הנה הוא מגיע, השבוע האחרון של יולי.

אז הנה הוא מגיע, השבוע האחרון של הקרנות האקדמיה.

כלומר, כן, יהיו עוד הקרנות. חוזרות, ומשולשות, ושוב חוזרות. אבל השבוע יסתיימו באופן רשמי ההקרנות של כל הסרטים המתחרים בתחרות האופיר לשנה זו. 36 סרטים מתמודדים (היו 37. מספרים לי שאחד פרש). בינתיים ראיתי 32. יש לי את ההעדפות שלי (ועליהן בשבוע הבא, בפוסט סיכום שלב א'). בינתיים אני משתדל להעלות לכאן פוסטים המפרטים התרשמות מכל הסרטים שכבר הוצגו לקהל הרחב באיזושהי מסגרת. עם "ערבים רוקדים" חיכיתי. הוא היה אמור לצאת כבר מסחרית. ואז הוא נדחה למועד בלתי ידוע, בגלל המצב. ואז נקבע לו מועד חדש. ואז שוב נדחה. וכרגע לא נראה מועד הפצה באופק. אבל בינתיים הוא כבר הוקרן בפסטיבל ירושלים. כבר מותר לומר בפומבי מה שאני חושב. אז הנה כ-550 מילה על "ערבים רוקדים".

————————————–

Strike Three

איזה מזל שיש את יעל אבקסיס בסרט הזה. היא מצילה אותו.

אני מנוי

פראנק: סרט שעומד במקום

הוי, האכזבה.

לפני שנה וחצי ראיתי בפסטיבל האירי בסינמטקים סרט נהדר שנקרא "מה שריצ'ארד עשה" (הנה מה שכתבתי עליו אז). בזכות הסרט הזה סימנתי לי את הבמאי הזה. וכבר אז ידעתי שיש איזה סרט חדש עם שחקנים מפורסמים שהוא עובד עליו. בתחילת השנה הסרט הזה הוצג בפסטיבל סאנדאנס, והתגובות היו טובות. "פראנק" הוכרז כקומדיה ביזארית ומשעשעת. גם הטריילר שימן את בלוטות הרוק שלי. ואחרי כל זה, ראיתי את הסרט ו…הוא לא עומד בציפיות. רק בסוף מזכיר לי הבמאי שאכן יש לו יכולות דרמטיות מעולות, אבל עד אז זה סרט שדי עומד במקום.

יש איש אחד. מנהיג כריזמטי של להקת רוק – אוונגארד. הוא מסתובב כל הזמן כשראש בובתי גדול מונח על ראשו. לעולם הוא אינו מגלה את פרצופו שלו. על הבמה ומחוצה לה, פרצופו שלו לעולם מוסתר. יש כאן בסיס לקומדיה מצחיקה מאוד. אבל זה נשאר כך. אין כאן פיתוח של הסיטואציה.

להקת "ראש גדול". אם רק היו מפתחים את הסיטואציה…מתוך "פראנק"

יש גם בחור צעיר וקצת ביישן עם אמביציה מוסיקלית. בתחילת הסרט הוא

הרופא הגרמני: פספוסים

ככה, משום מקום, הגיע הסרט הזה. זה הסרט שארגנטינה שלחה לאוסקר השנה. אבל לא חשבתי שהוא יגיע לכאן. ובכל זאת, מדובר במעין יצור כלאים. מדובר בסרט מתח הסטורי, על ההחמצה הגדולה של שירות הבטחון הישראלי, שכבר התביית על עקבותיו של אחד הפושעים הנאצים הכי גדולים שהיו, ובכל זאת הוא חמק מבין אצבעותינו, וברח. ובעת ובעונה אחת מדובר בסרט התבגרות עדין ונשי. רק חלק אחד משני החלקים המרכיבים את הסרט הזה מוצלח.

הרופא הגרמני והילדה. מתוך "הרופא הגרמני".

ארגנטינה, 1960. משפחה בדרך לעיר חדשה. חיים חדשים. בדרך הם נתקלים באיש זר ה

שושנה חלוץ מרכזי: אוי ואבוי

זאת הקומדיה הגדולה של הקיץ?

שתי מילים:

אוי.

ואבוי.

על פניו, זו היתה צריכה להיות ההצלחה הגדולה של הקולנוע הישראלי השנה. קומדיה מצחיקה, עם הרבה אנשים כשרונים מלפני ומאחורי המצלמה. והנה, גם אני נופל בפח. אחרי שראיתי את הסרט הזה, יש לי הרגשה ש"שושנה חלוץ מרכזי" הוא הסרט הישראלי הראשון שהושקעו בו יותר כסף, זמן, ומחשבה על השיווק שלו מאשר על עצם עשייתו. מוצר תעשייתי חסר נשמה, הסרט הזה. אכזבה ע-נ-ק-ית.

לפני כמה שנים ה

פסטיבל ירושלים 2014: מלחמה ממבט ראשון

יום שלישי היה היום האחרון שלי בפסטיבל, והפוסטים שהתפרסמו אתמול והיום היו כאלו שהצטברו אצלי, ולא היה זמן או מקום לפרסמם תוך כדי. והנה מגיע הפוסט האחרון בנושא "פסטיבל ירושלים 2014". למרות המלחמה, היה סבבה. בחירת הסרטים השנה היתה משובחת, כולל סרט אחד שאני מחשיב מהטובים שראיתי בשנה האחרונה ("מתחת לעור"), האוירה בירושלים היתה נעימה, והיה לי בכלל כיף בפסטיבל השנה. אז הנה כמה מילים על עוד סרט שיוקרן בפסטיבל, "מלחמה ממבט ראשון".

————————————————

איזה סרט משונה. בכלל, נדמה לי שזה סרט שמתחלף כל עשרים דקות בערך. ואולי זה אוסף של 4 או 5 סרטים קצרים, שבמקרה מספרים על אותן דמויות.

יש קומדיית נעורים. עם סיפור אהבה.

ויש קומדיית צבא. עם סיפור אהבה.

ויש דרמת השרדות. עם סיפור אהבה.

ובסוף מגיע סוף העולם. עם סיפור אהבה.

ובסוף בסוף – תקווה לאנושות. או שלא.

אני לא בטוח ש

פסטיבל ירושלים 2014: הון אנושי

לא סתם אני עוקב כאן בבלוג אחרי טקסי פרסים של אקדמיות מרחבי העולם. חלק מהסרטים ברשימות המועמדויות מגיעים גם לכאן. והנה מוקרן בפסטיבל ירושלים הזוכה הטרי בפרס האקדמיה האיטלקית לקולנוע (הנה תזכורת). והאמת היא שקל למדי להבין למה הסרט הזה זכה. הוא סרט מרשים ביותר, ועם זאת, נדמה לי שהוא גם קצת לוקה בחסר במחלקה הדרמטית.

שוט הפתיחה כבר מניח את היסודות: שוט עילי בתנועה היורד למטה אל חבורה של אנשים היושבים סביב שולחן. ובדיוק כשהתחלתי לחשוב: איזה שוט פתיחה מהמם, בדיוק אז, הגיע ה

פסטיבל ירושלים 2014: עולם אפל

סרט משונה, "עולם אפל". ואולי לא משונה מספיק.

שמעתי על הסרט הזה לראשונה כשסקרתי את פרסי האקדמיה הגרמנית לקולנוע לפני כמה חודשים. הטריילר המוזר שלו סקרן אותי. הבעיה היא שהסרט לא באמת מתענג על המוזרות שלו. ואני לא בטוח שהבנתי את מה שהוא רוצה להגיד.

אני חושב ש"עולם אפל" מציג גרמניה שלא ממש שונה, לדעת הבמאית, מגרמניה של הנאצים. הרוע עדיין שם. היצרים הנבזיים עדיין שם. יש רק הבדל אחד: גרמניה הנאצית היתה מופת של ארגון. תכנית מסודרת של השמדת עם אחר. בגרמניה של היום זה כל אחד לעצמו. האגואיסטיות של הגרמנים היא הדבר היחיד שמונע מהנאציזם לעלות שוב.

הפוסטר המוזר והמקסים ל"עולם אפל" הלא מוזר מספיק ולא כל כך מקסים

אבל הסרט הזה לא חריף מספיק. יש בו

פסטיבל ירושלים 2014: טווח קצר 12

החיים. כמה זה קשה לקחת את הדבר הזה שנקרא 'החיים' ולהביא אותו למסך. וכמה זה קשה לגרום לך להרגיש שזה קל. שזה פשוט. שזה אמיתי, אוטנתי. שמישהו פשוט לקח מצלמה וצילם, ומה שאתה רואה בסרט זה מה שקרה באמת. כמה זה קשה לעשות סרט אמין כל כך, מלא שמחה ועצב, מדויק כל כך ברמה האנושית, חם ומבין כל כך, יפה וכואב כל כך, מצחיק ועצוב כל כך. זה "טווח קצר 12". סרט נהדר.

להקשיב לאנשים. "טווח קצר 12"

בחורה צעירה משמשת משגיחה במוסד לנוער בסיכון. הו. סרט שמח. לכאורה, כאן רוב הקהל סוגר את הלב, לא רוצה לשמוע על טונות העצב שהולכים להישפך עליו מהמסך. לא כאן. "טווח קצר 12" הוא לא סרט קולנוע הוליוודי. הוא כמו מישהו ש

פסטיבל ירושלים 2014: בן זקן

עדכון: משום מה הייתי בטוח שהסרט מתרחש בשדרות. מסתבר שהוא מתרחש באשקלון. תיקנתי את הדרוש תיקון בפוסט.

"בן זקן" של אפרת כורם הוא היחיד מבין הסרטים המוקרנים בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים שאינו מתמודד על פרס האופיר השנה. את כל השאר כבר ראיתי. אז הנה השלמתי צפיה בסרט הישראלי הזה שכבר הוקרן בפסטיבל דרום וזכה שם, עד כמה שאני יכול לשפוט מפה,לתגובות חיוביות בסך הכל. והמסקנה שלי: די ברור לי למה הדרומים אהבו את הסרט הזה. אני, הלא דרומי, פחות התלהבתי.

בגדול, "בן זקן" מספר על אבא לבת 10 החי עם אחיו ואימו. המצב הכלכלי מעיק. וזהו, פחות או יותר. אה, כן: יש אפשרות שהילדה תישלח לפנימיה/ מוסד לנוער כלשהו, ותוצא מחזקת אביה. זהו. מהבחינה הזו, "בן זקן" הוא סרט שעומד במקום. זה סרט בלי סיפור. זה תיאור מצב.

לזכותו של הסרט יאמר שהוא