הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם: אין תוכנית. חיים. נקודה.

הפעם הראשונה ששמעתי על הסרט עם השם הארוך הזה היתה כשסקרתי את פרסי האקדמיה השבדית לקולנוע כאן בבלוג לפני כחצי שנה. ומאז יש מישהי ששואלת אותי על הסרט מדי פעם, כי היא אהבה את הספר שעליו הסרט מבוסס. והטריילר נראה מצחיק. והכל מוכן לקבל סרט מטורף למדי. אבל כשמגיע הסרט, ואני רואה אותו…נו…יש כמה רגעים מצחיקים בסרט הזה. וזהו. הוא רחוק מלהלהיב.

Hundraaringen som klev ut genom fonstret och försvann

אז כן. יש כאן זקן שבורח מחגיגת יום ההולדת שלו בבית האבות שבו הוא משתכן, ובמנוסתו הוא עובר הרפתקאות שונות ומשונות (כשהייתי בצרפת לפני חודשיים, הסרט בדיוק יצא לאקרנים שם. בצרפת הסרט מופץ בשם: "הזקן שלא רצה לחגוג את יום הולדתו"). אבל ההרפתקאות האלו, עד כמה שהן די משעשעות, לא באמת מחזיקות את רמת העניין שלי בסרט. הכל מבוים בקצב איטי ולאה למדי. ואולי זה לא מדויק. לכל אורך הסרט הרגשתי שיש כאן נסיון לחקות את הסגנון של במאי שמגיע ממקום קצת דרומית לשבדיה, אקי קארוסמקי הפיני. אצל קארוסמקי, הסרטים מספרים על הנושאים הכי עצובים בעולם (אבטלה, התאבדות, נפגעי אלימות), אבל הסגנון היבש, הלאקוני, כאילו חסר האכפתיות יוצר, בעל כורחו כמעט, רגעים מאוד מצחיקים. האירועים שבסרטיו הם בעלי תוקף דרמטי מעצם קיומם. היחס של הבמאי אליהם הוא כמעט מזלזל. ובפער שבין שניהם מונחת הבדיחה, המאוד אפקטיבית בד"כ.

הצרה עם "הזקן בן המאה" היא שהוא סרט של כמעט שעתיים. רוב סרטיו של קארוסמקי נמשכים פחות משעה וחצי. קצב האירועים בסרטים של הפיני מהיר ומטורף (כיאה לקומדיה). קצב האירועים ב"זקן בן המאה" עייף ונסחב.

וזה לא שאין מה לספר. יש כמה מוקדי סיפור לסרט. אחד הוא הזקן עצמו והאנשים שהוא פוגש (וגם פילה אחת). שני הוא כל אלו שרודפים אחריו (חבורת פושעים מטורללת למדי שהזקן לקח להם, בלי כוונה, את הכסף, וגם אנשי בית האבות מחפשים אותו). ושלישי הוא כל הפלאשבקים שמשולבים בסרט ומתארים את חייו של גיבור הסרט לפני שהגיע לגיל מאה. אלו הם הפלאשבקים האלו שגרמו לכמה אנשים להיזכר בערגה בפורסט גאמפ. כמו גאמפ, גם גיבור הסרט אלן קארלסון, לפני שהגיע לגיל מאה, פגש כמה ממנהיגי העולם (במקרה. תמיד במקרה). אבל במקום שבו הסרט של זמקיס ניסה לומר משהו על אמריקה ועל ההסטוריה שלה, הסרט השבדי מכוון לאינדיבידואל. למעשה, הסרט לועג לנוהג שלנו לתכנן תכניות. וזה אפילו נאמר בסרט בפירוש: ככה העולם עובד. אדם מתכנן תכניות, ואלהים (או הגורל, או סתם המקריות) צוחק. אין טעם לתכנן תכניות. החיים פשוט קורים. וכך ההרפתקאות של אלן קארלסון פשוט לוקחות אותו למסע של החיים, כמו אדם שפשוט שט עם הנהר לאן שהוא לוקח אותו.

הצרה עם הסרט הזה היא שהוא חוזר על עצמו יותר מדי פעמים: בכל הפלאשבקים אין באמת התפתחות מאפיזודה לאפיזודה, וגם החיבה  הניכרת של הגיבור למשקאות חריפים רומזת לי שהגישה הזו לחיים היתה שם מלכתחילה. היא לא נרכשת כתובנה במהלך הסרט/ החיים. כך גם אין לי מהלך דרמטי של הדמות, ואין לי דרך באמת להתחבר אליו רגשית. מה גם שחלק לא קטן של אותם סגמנטים מהעבר מסופר לי כסיקוונסים כמעט זניחים לצליליה של מוסיקה שמחברת קרעי סצינות ליחידה אחת. מה שגרם לי להרגיש שחלקים גדולים בסרט הזה הם בעצם סוג של בקרוב. בקרוב למשהו גדול שלא ממש מגיע.

והקצב האיטי והפלגמטי של הסרט שלו קצת מעייף, בסופו של דבר. אז לא, זה לא סרט רע בכלל. ויש בו כמה רגעים משעשעים למדי. הם רק מתפרסים על סרט שקצת נסחב מדי, ודי חוזר על עצמו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s