המועדון של ג'ימי: סרט עייף

קן לואץ', מהמובילים בבמאי העולם, עומד לפני פרישה. "המועדון של ג'ימי" הוא כנראה סרטו האחרון. מצפיה בסרט מתחוור שכנראה טוב שכך. סרט חביב, "המועדון של ג'ימי", אבל כל כך רחוק מהשיאים של לואץ' עד שזה מתסכל.

בבסיס, זה סרט על עם שרוצה צדק חברתי. אבל בעוד שאני צפיתי בסרט בבית ציוני אמריקה, מרחק של מטרים ספורים משדרות רוטשילד, מדורת השבט של המרד הגדול של 2011, היה קשה להתעלם מהפער העצום בין האש שבערה בלבבות העם באותו קיץ מרגש, לבין האפאטיות של הבימוי של לואץ' כאן, ב"מועדון של ג'ימי". אין כאן ולו קלוז-אפ אחד לרפואה. אין כמעט תנועה של מצלמה. הכל סטאטי כזה. עייף כזה. חסר חיים.

שמחת החיים של ג'ימי. במועדון של ג'ימי.

וחבל. לואץ', כמו תמיד, הוא

התחלה חדשה: מוסיקה. זה כל הסיפור.

(רחוק מאוד מהסרט ההוא, אבל עדיין כיף של סרט)

לפני כמה שנים אחד בשם ג'ון קארני עשה סרט בשקל וחצי בערך. לסרט ההוא קראו Once (בארץ קראו לו "פעם אחת"). היה שם בחור צעיר שמנגן גיטרה ברחובות להנאתו, בעודו עובד בחנות מוצרי החשמל של אביו. היתה שם בחורה, מהגרת מצ'כיה, פסנתרנית. היה שם מפגש של אהבה גדולה למוסיקה. היו שם שני אנשים שעושים מוסיקה ביחד, מגבשים להקה, מקליטים אלבום ו…זהו. ואחד השירים מתוך הסרט הזה זכה באוסקר. כל כך חם ואנושי, כל כך אמיתי, כל כך ישיר ובלתי אמצעי באהבה שלו למוסיקה, כל כך פשוט.

אז מה הוליווד עושה עם במאים שמצליחים מחוץ למערכת? מביאה אותם אליה. נותנת להם תקציב שהם לא חלמו עליו, מלהקת שחקנים מוכרים, ויאללה, תביא לנו את הקסם הזה עוד פעם. תדפיס לנו כסף.

אז מצד אחד, כן, ג'ון קארני נכנע למכונה ההוליוודית. "התחלה חדשה" הוא נסיון אמריקאי לשכפל את הקסם שהיה Once. וכמו כל נסיון אמריקאי, המסחור של הרגשות האמיתיים פוגם בתוצאה הסופית. מצד שני – הסרט הזה נוצץ בכל זאת.

ברבע השעה הראשונה של הסרט כבר הכנתי את עצמי לאכזבה הגדולה. יש שיר אחד של זמרת אחת במועדון קטן, ויש מפיק מוסיקלי שבמקרה נמצא שם, במועדון הזה. ואז הסרט חוזר ל"מוקדם יותר, באותו יום". הוליווד, כמו הוליווד, מתערבת תמיד בהחלטות בימוייות. ב Once כמעט ולא היה סיפור. הוליווד מרגישה תמיד שהיא יודעת יותר טוב מכולם איך צריך לעשות סרט. מ'זתומרת סרט בלי סיפור? תוסיף קצת. תעבה קצת. אז הוסיפו. וכל רבע השעה הראשונה של הסרט, המספרת את סיפורו של המפיק המוסיקלי, ואיך הוא התגלגל אל אותו מועדון קטן וזניח, כל זה הרגיש לי מלאכותי, מזויף, מגושם, ובעיקר מיותר. בסצינה אחרת, בהמשך הסרט, שני גיבורי הסרט מדברים על מצבם האישי. השיחה הזו, בה הם מתוודאים אחד בפני השני על כשלונותיהם, גילוי הלב הזה שמגיע ללא פלאשבק, הסצינה הזו מביאה איתה הרבה יותר רגש מאשר כל מה שהוליווד מראה לנו בכח. הנה, תראו, תתרגשו. בכוח.

אבל אז חוזר קארני אל אותה סצינה ראשונה. והו, איזו סצינה נפלאה הוא עושה מזה. משהו בדמיון שמושקע בסצינה הזו מעיף אותה ל

שבוע קולנוע צ'כי: לראות את הים

סרט מתוק. וזהו. באמת. סרט חמוד ומתוק. ואין הרבה יותר מה לומר.

יש משהו מקורי למדי בסרט הזה. למעשה, זה היה יכול להיות סרט קצר מבריק למדי. הרעיון הוא כאילו לתת מצלמה בידיים של גיבור הסרט, ילד כבן 10, ולתת לו להוביל. ואכן, כל הסרט, אבל ממש כולו, מצולם ע"י הילד. אין שוט אחד בסרט שסוטה מהקונספט. אני מלא הערכה לבמאי ז'ירי מאדל (בסרטו הראשון!) על היכולת שלו ליצור סרט שנצמד בצורה כמעט דתית לרעיון. ואכן הילד שמוביל את הסרט, וחברו הקרוב,  ממלאים את הסרט ברגעים חמודים ומקסימים. הילדה שהוא רוצה. מה עושים עם מאמן הכדורגל. ולמה אבא משקר לפעמים, ולא מספר לאן הוא נעלם מדי פעם.

ילד מצלם סרט. "לראות את הים".

הבעיה של הסרט לטעמי היא

שבוע קולנוע צ'כי: קראסנו

איזה בונבונירה של סרט. לא להחמיץ.

בתוך כל המלחמה הזו, והחום הזה, והקיץ הזה, וכל סרטי האקשן הדבילים שהוא מביא איתו, שבוע הקולנוע הצ'כי בסינמטקים כבר קרוב לסיומו. למעשה, כמעט ולא נשארו יותר הקרנות של "קראסנו" בפרט, ושל שאר הסרטים הצ'כים בכלל. אבל על "קראסנו" אני יכול להמליץ בלב שלם.

בתקציר כתב מי שכתב שהסרט הזה מושפע מהאחים כהן. אילן גבוה מאוד להיתלות בו. אני מבין מאיפה באה ההצהרה הזו, וכמובן שהיא מוגזמת, אבל כן, יש לא מעט מהאחים כהן בסרט הזה. מעין מהתלת פשע מאוד מצחיקה (אבל באמת: ממש ממש מצחיקה) שהיא יותר מהתלה מאשר באמת סרט פשע, אבל לפחות בחלק הקומי היוצרים עושים כאן עבודה מאוד מוצלחת.

האבא גוסס. אמא מתה לפני כמה שנים. באופו רשמי היא התאבדה, אם כי חשש כבד תלוי באוויר שהאב הגוסס הוא שהיה מעורב במותה אז, לפני כמה שנים. בת הזוג הנוכחית של האב היא החשודה העיקרית (ואולי הם זממו יחד). והבן חוזר, עם חבר, לקראת מותו של האב (שמתרחש בשלב מוקדם בסרט), ואז הוא מתחיל לחקור מחדש את אותו מקרה. לא נשמע כמו חומר לקומדיה.

אבל אונדז'יי סוקול הבמאי מוכיח כאן (בסרטו הראשון!) שהוא

עיר החטאים (2): על מה ולמה לראות את הסרט הזה

בסוף ההקרנה מישהי אמרה לבן זוגה: עכשיו אני בטוח רוצה לראות את הראשון!!!

אז אולי אני לא קהל היעד של הסרט הזה בכלל. לפני 9 שנים מאוד התלהבתי מ"עיר החטאים". ולא רק אני. הסרט הזה היה אפילו חלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. הפסטיבל הזה שמחויב לאיכות קולנועית לפני הכל. הרי "עיר החטאים" הוקרן באותה מסגרת שבה הוקרן "מחבואים" של מיכאל האנקה, או הסרט הזוכה של אותה שנה, "הילד" של האחים דארדן הבלגים. ואין לתאר שני סרטים כל כך שונים מאשר סרטיהם של האחים הבלגים, המחויבים כל כך למציאות, וסרטו של רודריגז, המחויב כל כך לבידור אסקפיסטי, גם אם אלים מאוד.

אז כן, הערצתי את הסרט הקודם. כאחד שלא גדל על קומיקס, ולא מבין בזה בכלל, ראיתי בסרט הקודם שילוב מושלם של צורה ושל תוכן. קולנוע מרתק שמתייחס למקורות שלו בצורה הכי ישירה, ושבעצם בורא עולם קומיקסי על המסך בצורה הכי מודעת שיש, ועם זאת, ביצירתיות רעננה, לא מוותר על הרצינות שבכוונותיו. "עיר החטאים" הראשון לא היה פרודיה על קומיקס. הוא היה סרט קומיקס רציני עם הרבה מחשבה יצירתית מאחוריו. וככזה אהבתי אותו מאוד.

גם ג'וזף גורדון לוויט כאן, ב"עיר החטאים (2)"

על סרט המשך ל"עיר החטאים" מדברים כבר מ

לוסי: סרט פופ

איזה סרט משונה זה "לוסי". זה כמו שיר פופ. כזה ששומעים ברדיו כשנוסעים ברכב. כזה ששומעים כשאין משהו אחר לעשות. כזה שלא ממש אוהבים, אבל אין בו שום דבר מעצבן עד כדי כך שנטריח את עצמנו כל הדרך עד לכפתור של הרדיו ונשנה תחנה. וכזה שלא נזכור בעוד חמש דקות, ועם זאת , לא ממש סבלנו כשהוא התנגן. כרקע לשיחה עם מי שזה לא יהיה שהצטרפ/ה למסע שלנו זה לא רע בכלל.

"לוסי" מוגדר כסרט אקשן למרות שיש בו יחסית מעט אקשן. והוא אמור להיות קליל כזה, למרות שהוא מנסה בכל כוחו (הדל מאוד מאוד) לטעון את עצמו במשמעויות פילוסופיות. ויש בו השפעות מכל העולם ואחותו, אבל הוא לא משכיל לנצל את אותן השראות/ הומאז'ים/ גניבות לכדי סרט מלהיב, או סוחף, או באמת מעניין. ובכל זאת, לא שנאתי אותו. משונה.

אני סקסית. אני קטלנית. אני לוסי. אני ואני ואני ואני. זאת לוסי. מתוך "לוסי".

אז יש בו את סקרלט ג'והנסון. אני מאוד מחבב את הגברת הזו. אני לא יודע להחליט אם מה שהיא עושה ב"לוסי" נכון או לא נכון. בתור סרט אקשן קיצי, הגב' ג'והנסון מתייחסת לסרט הזה במלוא הרצינות. בכבדות ראש אפילו. בהתחלה זה עדיין עובד. היא קצת מגזימה אפילו כבחורה תמימה שנקלעת שלא בטובתה אל תוך מלתעות מאפיונר סופר-אובר מפחיד. והיא באמת מפחדת. מאוד-מאוד-מאוד. אבל מהרגע שהיא מקבלת (בטעות)

שבוע קולנוע צ'כי: שלא כמו בעבר

אז אתמול נפתח באופן רשמי שבוע הקולנוע הצ'כי עם הסרט "שלא כמו בעבר". יכלו למצוא סרט הולם יותר לאירוע הפתיחה. טוב יותר.

גבר גוסס מבלה את ימיו האחרונים בבית הכפר בו הוא חי. מטפלות בו המאהבת הנוכחית שלו, והמאהבת שלו מהעבר, שהיא, במקרה, גם אחות סיעודית במקצועה. במהלך הסרט יצטרף ל'חגיגה' גם הבן המנוכר וארוסתו (האם, המאהבת השלישית, נשארת מחוץ לסיפור).

אני לא נרתע מסיפורים 'שמחים' כאלו. להיפך. באוירה הצ'כית המיוחדת זה היה יכול להיות סרט מרגש על החיים והמוות, על אמנות ופטאליות, עם הרבה אנושיות והומור לצד הרגעים הקשים, כמובן. אין את זה בסרט.

נדמה לי שלבמאי הזה יש חוש די לקוי ל

שבוע קולנוע צ'כי: ירח דבש

הערב יפתח באופן רשמי שבוע הקולנוע הצ'כי בישראל. אני, שתמיד אהבתי קולנוע צ'כי ("נשף מכבי האש" נחשב בעיניי לאחת הקומדיות הכי טובות בתולדות הקולנוע), הספקתי לראות את אחד הסרטים שיוצגו במסגרת השבוע החגיגי הזה כבר בשבוע שעבר. זהו "ירח דבש", סרטו של יאן ז'רבק.

ז'רבק הוא אולי הבמאי הצ'כי המוביל כיום. יש גם את יאן סווראק ("קוליה", שקצת נעלם), וכמובן את הכהן הגדול של הקולנוע הצ'כי, ירז'י מנזל, אבל שני אלו פעילים לעיתים רחוקות. ז'רבק פעיל תכופות, ולעיתים קרובות הוא מביא תוצרת משובחת שגם קוטפת פרסים ועושה סיבוב פסטיבלים משמעותי. יש לו אפילו מועמדות אחת לאוסקר (על סרט שנקרא "מחולקים ניפול". מעין קומדיית שואה מאוד מוצלחת, משהו שמסתובב באיזור של "החיים יפים").

אז הנה כבר סיבה טובה לראות את "ירח דבש". אני יודע שהידיים שמובילות אותי בנבכי הסיפור הזה הן ידיים מיומנות. בנוסף, משהו בתסריט של הסרט הזה מנסה לעשות וריאציה צ'כית על

איש מבוקש מאוד: מה עושים עם טרור?

אז מה אנחנו עושים עם החמאס? מדברים איתו, יושבים איתו, נושאים ונותנים איתו, או שנכנסים באם-אמא שלו, מכסחים לו את הצורה, מורידים אותו אל הברכיים?

"איש מבוקש מאוד" הוא דרמת ריגול ששואלת בדיוק את השאלה הזו: מה עושים עם טרור עולמי? מהי הדרך הנכונה לטפל בבעיה? וצריך לומר שהתשובה שלו ברורה ואינה נסתרת: הסרט הזה תומך ללא סייג בדרך השלום, בדרך המו"מ, ועם זאת הוא גם מראה שדרך האלימות היא הדרך השלטת, הדרך שבה העניינים בעצם מתנהלים. הצרה היא שהסרט לא באמת דואג להראות לנו מהן ההשלכות של אותה דרך מלחמתית. מלבד התסכול שנגרם לעושים במלאכה (ומגולם היטב בפיליפ סימור הופמן, המשחק נהדר את הדמות הראשית. איזו אבידה השחקן הזה, ז"ל), הסרט לא

זינוק בעליה: דה בראבא שואו

יש לי הרבה טענות ל"זינוק בעליה", אבל צריך לומר ביושר: זה כיף של סרט. זו חוויה משעשעת, קלילה, ומצחיקה. ממש אחלה.

אז מה הבעיה?

זה לא סרט. "זינוק בעליה" נראה ומרגיש יותר כמו סיטקום. חסר רק את פס קול הצחוקים אחרי כל פאנצ'ליין. ויש הרבה פאנצ'ליינים. ורובם באמת מצחיקים. אבל ככה זה מרגיש. טלויזיה. לא קולנוע. בחיי. קחו את המשפחה הדי לא נורמלית הזו, תכניסו אותה לתוך פורמט של סדרה טלויזיונית של 25 דקות כל שבוע, תנו לריקי שולמן ולאורן שטרן לגייס קבוצת כותבים שייצרו שרשרת בלתי נגמרת של סיטואציות בליווי עוד ועוד בדיחות (למרות שהם לא ממש צריכים. הם עושים עבודה נהדרת גם ככה), תשמרו על רוב הקאסט, ויאללה, יש לכם סדרה קומית מוצלחת שתרוץ שנים עם רייטינג מטורף. קרובים קרובים 2. דה בראבא שואו.

שלמה בראבא אנד איתי טיראן אין "זינוק בעליה". צילום: יוני המנחם

אבל לא סרט קולנוע. כי