גאליס: המסע לאסטרה. הוליווד בישראל

כן, משונה. גם אני הלכתי לראות את הסרט הזה. אין לי מושג מי זה ומה זה גאליס. אני יודע שיש סדרת טלויזיה כזו, אבל מעולם לא ראיתי דקה ממנה, ואני לא מכיר את הדמויות. אני רק יודע שתובל שפיר היה השחקן שהרשים אותי ב"פעם הייתי" של אבי נשר (וגם בסדרת הטלויזיה "פצועים בראש"), ונוה צור הוא תגלית בשבילי. לפני כמה שבועות ראיתי אותו בסרט שנקרא "עמק", ועוד ידובר עליו רבות. את "עמק" ראיתי במסגרת הקרנות האקדמיה ומאוד הופתעתי לטובה ממנו. ונוה צור נהדר שם. אז כל אלו פיתו אותי ללכת לראות סרט שאין לי מושג ירוק לגביו. ומה אתם יודעים, די נהניתי.

במסגרת הקרנות האקדמיה ראיתי גם סרט שנקרא "התאבדות". גם הסרט הזה היה נסיון להעתיק את אמריקה לישראל. אבל במקום שבו בני פרדמן, הבמאי של "התאבדות", ניסה בכל כוחו ליצור חיקוי של טרנטינו, היוצרים של "גאליס", שגם באים מחשיבה הוליוודית, הוסיפו לזה אלמנט אחד חשוב מאוד שלטעמי היה חסר ב"התאבדות": את הקריצה. הסיבה המרכזית שבעטיה לא אהבתי את "התאבדות" היתה הרצינות שלו. הוא באמת התכוון לעשות סרט פשע בירושלים. "גאליס", אולי בגלל היותו סרט שמכוון מראש לבני הנוער, מתייחס לעצמו בקלילות.

זה מתחיל מעצם הרעיון לקחת סדרת טלויזיה מוכרת, מותג, ולעשות מזה סרט. זו חשיבה הוליוודית בסיסית, חשיבה כלכלית ולא יצירתית. אבל יוצרי הסרט מודעים לזה, ומתייחסים לזה כבר בתחילת הסרט, בסצינות הראשונות שלו. אח"כ מגיעה עצם היצירה. העובדה שהחבר'ה האלו, שיצרו את הסרט, כנראה ראו עשרות ומאות סרטי הרפתקאות אמריקאים, והם מצטטים מהם בשמחה ובששון. הרי גם אני, שלא מתקרב בכלל לסרטי "מלחמת הכוכבים" למינהו, גם אני יודע לזהות את תספורת הנסיכה ליאה (אין לי מושג מי זאת הנסיכה הזאת, אבל את התספורת אני מכיר). הרי גם אני יודע שבסרטי הרפתקאה אמריקאים נוהגים לתת לדמויות שמות מופרכים, שדומים בצלצול שלהם למשהו מהמיתולוגיה היוונית. וכך, בסרט של גאליס, אנחנו יכולים לפגוש דמויות כמו הרמס או הודור. ומי לעזאזל קורא לילד שלו טארלאן? גם אני יודע שבסרטי הרפתקאות אמריקאים הגיבורים בד"כ לובשים מעין חתיכת בד לאיזור החלציים, וחתיכת בד נוספת להגנה מפני השמש הקופחת. וזהו, בערך. נוודים במדבר. גם החבר'ה של גאליס במסע שלהם באסטרה, הם נוודים במדבר, והתלבושות בהתאם. נדמה שהכל נעשה כאן במודעות גדולה לדרך שבה עושים סרטי הרפתקאות שם, באמריקה.

זה נוה צור. תזכרו את השם. כאן מתוך "גאליס: המסע לאסטרה"

זה נוה צור. תזכרו את השם. כאן מתוך "גאליס: המסע לאסטרה". צילום: רן מנדלסון

וכך, נדמה גם, שהאדם שיושב בכסא המוסיקאי של הסרט, הקשיב טוב לכל הסרטים של אחד, סטיבן ספילברג. המוסיקה התזמורתית הגדולה שיש בסרט, ויותר מכך, השימוש הכל כך מדויק במוסיקה הזו, מוסיף המון לסצינות המתח, ואפילו לרגעים היותר, איך נאמר, רומנטיים בסרט הזה. והכי ברור בסרט הזה היא החלוקה שלו לסט-אפים ולפיי-אופים. יש כמה וכמה סצינות שיא בסרט, וביניהן יש רגיעה. זה ממש מורגש במבנה של הסרט. איך אחרי כל סצינת מתח החבר'ה האלו פשוט הולכים במדבר, וכמעט דבר לא קורה. אלו סצינות של שחרור, של רגיעה ממה שקרה, והכנה לקראת מה שיקרה. וכך, למרות שאני מודע לקולנועיות של הסרט, למניפולציות שלו, בגלל שאני הרגשתי שגם יוצרי הסרט מודעים לכך, הרשיתי לעצמי להיסחף עם העלילה. וכך נמתחתי בלא מעט סצינות, ואפילו התרגשתי בכמה מהן (סצינת התהום במיוחד).

הכל בסרט של "גאליס" מראה לי שהיוצרים מודעים למה שהם עושים, והם עושים את זה בקריצה, ועם זאת, במקצועיות. אז נכון, האפקטים הם קצת, איך נאמר, קצת עניים, אבל יש משהו בחדוות העשייה שפשוט סחף אותי. וכיאה לסרט נוער, יש אפילו מוסר השכל שלא מוחבא יותר מדי (הגבול בין מנהיג כריזמטי שוחר טוב לבין פשיסט טוטליטר מעולם לא היה דק יותר), אבל ברוח הכללית של הסרט, ביחד עם כל הכיף שכנראה היה בעשיה, יש גם כיף בצפיה בו.

לא, זו לא יצירה של אוסקרים ופרסים וערכים קולנועים נעלים. אבל זה סרט קיץ כיפי ונחמד. אפילו ללא-בן-נוער שכמוני.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s