לוסי: סרט פופ

איזה סרט משונה זה "לוסי". זה כמו שיר פופ. כזה ששומעים ברדיו כשנוסעים ברכב. כזה ששומעים כשאין משהו אחר לעשות. כזה שלא ממש אוהבים, אבל אין בו שום דבר מעצבן עד כדי כך שנטריח את עצמנו כל הדרך עד לכפתור של הרדיו ונשנה תחנה. וכזה שלא נזכור בעוד חמש דקות, ועם זאת , לא ממש סבלנו כשהוא התנגן. כרקע לשיחה עם מי שזה לא יהיה שהצטרפ/ה למסע שלנו זה לא רע בכלל.

"לוסי" מוגדר כסרט אקשן למרות שיש בו יחסית מעט אקשן. והוא אמור להיות קליל כזה, למרות שהוא מנסה בכל כוחו (הדל מאוד מאוד) לטעון את עצמו במשמעויות פילוסופיות. ויש בו השפעות מכל העולם ואחותו, אבל הוא לא משכיל לנצל את אותן השראות/ הומאז'ים/ גניבות לכדי סרט מלהיב, או סוחף, או באמת מעניין. ובכל זאת, לא שנאתי אותו. משונה.

אני סקסית. אני קטלנית. אני לוסי. אני ואני ואני ואני. זאת לוסי. מתוך "לוסי".

אני סקסית. אני קטלנית. אני לוסי. אני ואני ואני ואני. זאת לוסי. מתוך "לוסי".

אז יש בו את סקרלט ג'והנסון. אני מאוד מחבב את הגברת הזו. אני לא יודע להחליט אם מה שהיא עושה ב"לוסי" נכון או לא נכון. בתור סרט אקשן קיצי, הגב' ג'והנסון מתייחסת לסרט הזה במלוא הרצינות. בכבדות ראש אפילו. בהתחלה זה עדיין עובד. היא קצת מגזימה אפילו כבחורה תמימה שנקלעת שלא בטובתה אל תוך מלתעות מאפיונר סופר-אובר מפחיד. והיא באמת מפחדת. מאוד-מאוד-מאוד. אבל מהרגע שהיא מקבלת (בטעות) כוחות על, היא סופר-קולית. יותר מדי. היא מסתנכרנת עם הבמאי, שכנראה בורא סצינות פעולה, אבל לא ממש מתעניין בהן. הוא יותר מתעניין במטרה, במסר הפילוסופי שלו (משהו כמו: תדאגו לעצמכם. תפתחו את החיים שלכם. תיצרו לעצמכם מטרה בחיים) מאשר בדרך לאותה הארה – כל אותן סצינות אקשן שהיו אמורות להלהיב אותנו. כל הסצינות האלו קצרות מאוד, לא מספיקות להתפתח וכבר הן נמוגות. מה גם שברגע שלגברת יש כוחות על שכאלו, אין בעצם דרך להילחם בה. אז זה באמת נגמר מהר. בלי מתח, ובלי הרבה עניין.

מצחיק שבאחד התפקידים הראשיים משחק כאן צ'וי מין-סיק, שהיה השחקן הראשי באחד הסרטים היותר יציגים של הקולנוע הקוריאני של שנות ה-2000, "אולדבוי". ולוק בסון, לפחות מבחינת רמת האלימות, אכן מנסה להשתוות אל אותה אופרת נקמה. אבל הסיפור כל כך חלש וזניח כאן לעומת אותם סרטים קוריאנים עד שכל השוואה נדמית מגוחכת. שם נוסף שעלה לי לראש תוך כדי צפייה הוא ניקולס וינדינג רפן. יש ב"לוסי" שתי סצינות שכאילו גנובות מסרטים של אמן האלימות הדני: אחת מעוטרת במוסיקה אופראית גדולה מהחיים (גניבה מ"דרייב" המופתי), והשנייה מראה מה ג'והנסון עושה עם שני סכינים לאותו מין-סיק (סצינה כמעט זהה יש ב"רק אלהים סולח"). אבל במקום שבו רפן לוקח את עצמו ברצינות, לוק בסון נוקט בקו קליל יותר, וגם זה לא מחזיק מים.

ובכלל, מה הסיפור עם הדמות של מורגן פרימן, מעין חוקר של פעילות המוח? בסון מנסה בכל כוחו לצרף את הסיפורים של הבחורה שנקלעת בעל כורחה אל סערת מוחות קטלנית, לבין בחינה אקדמית של אותה סערה. בעזרת ה-ר-ב-ה מאוד אפקטים, שאין להם כוח דרמטי, אלא משהו יותר מופשט (יש רגע בסרט, שהזכיר לי את אפיזודת בריאת העולם ב"עץ החיים" של טרנס מאליק. אם אתה גונב, לפחות תגנוב מהגדולים), מנסה לוק בסון לשלב בין משהו בעל עומק לבין סרט אקשן קיצי קליל. ה'קליל' החזיק אותי פחות או יותר מעל המים. ומשחק זיהוי ההשפעות שעשע אותי. אבל הסרט הזה לא באמת נשאר. הוא נוזל מהמוח ממש אחרי הצפיה, ואפילו תוך כדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s