התחלה חדשה: מוסיקה. זה כל הסיפור.

(רחוק מאוד מהסרט ההוא, אבל עדיין כיף של סרט)

לפני כמה שנים אחד בשם ג'ון קארני עשה סרט בשקל וחצי בערך. לסרט ההוא קראו Once (בארץ קראו לו "פעם אחת"). היה שם בחור צעיר שמנגן גיטרה ברחובות להנאתו, בעודו עובד בחנות מוצרי החשמל של אביו. היתה שם בחורה, מהגרת מצ'כיה, פסנתרנית. היה שם מפגש של אהבה גדולה למוסיקה. היו שם שני אנשים שעושים מוסיקה ביחד, מגבשים להקה, מקליטים אלבום ו…זהו. ואחד השירים מתוך הסרט הזה זכה באוסקר. כל כך חם ואנושי, כל כך אמיתי, כל כך ישיר ובלתי אמצעי באהבה שלו למוסיקה, כל כך פשוט.

אז מה הוליווד עושה עם במאים שמצליחים מחוץ למערכת? מביאה אותם אליה. נותנת להם תקציב שהם לא חלמו עליו, מלהקת שחקנים מוכרים, ויאללה, תביא לנו את הקסם הזה עוד פעם. תדפיס לנו כסף.

אז מצד אחד, כן, ג'ון קארני נכנע למכונה ההוליוודית. "התחלה חדשה" הוא נסיון אמריקאי לשכפל את הקסם שהיה Once. וכמו כל נסיון אמריקאי, המסחור של הרגשות האמיתיים פוגם בתוצאה הסופית. מצד שני – הסרט הזה נוצץ בכל זאת.

ברבע השעה הראשונה של הסרט כבר הכנתי את עצמי לאכזבה הגדולה. יש שיר אחד של זמרת אחת במועדון קטן, ויש מפיק מוסיקלי שבמקרה נמצא שם, במועדון הזה. ואז הסרט חוזר ל"מוקדם יותר, באותו יום". הוליווד, כמו הוליווד, מתערבת תמיד בהחלטות בימוייות. ב Once כמעט ולא היה סיפור. הוליווד מרגישה תמיד שהיא יודעת יותר טוב מכולם איך צריך לעשות סרט. מ'זתומרת סרט בלי סיפור? תוסיף קצת. תעבה קצת. אז הוסיפו. וכל רבע השעה הראשונה של הסרט, המספרת את סיפורו של המפיק המוסיקלי, ואיך הוא התגלגל אל אותו מועדון קטן וזניח, כל זה הרגיש לי מלאכותי, מזויף, מגושם, ובעיקר מיותר. בסצינה אחרת, בהמשך הסרט, שני גיבורי הסרט מדברים על מצבם האישי. השיחה הזו, בה הם מתוודאים אחד בפני השני על כשלונותיהם, גילוי הלב הזה שמגיע ללא פלאשבק, הסצינה הזו מביאה איתה הרבה יותר רגש מאשר כל מה שהוליווד מראה לנו בכח. הנה, תראו, תתרגשו. בכוח.

begin again

אבל אז חוזר קארני אל אותה סצינה ראשונה. והו, איזו סצינה נפלאה הוא עושה מזה. משהו בדמיון שמושקע בסצינה הזו מעיף אותה ל להמשיך לקרוא