אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ שישי

היום ה-28 בספטמבר. הדד-ליין או-טו-טו כאן. לפני חמישה ימים פרסמתי כאן את המקבץ החמישי של הסרטים שהמדינות השונות שולחות לשיפוט האקדמיה האמריקאית בקטגוריית הסרט בשפה זרה. בחמשת הימים שעברו מאז נוספו עוד 11 סרטים לרשימה. וביחד עם 54 הסרטים שציינתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי) – אנחנו עומדים כבר על 65 סרטים. ויש עוד כמה ימים לסגירת הרשימה. הרוסים עדיין צריכים להודיע על הסרט שהם בוחרים. האם זה יהיה "לוויתן"? והארגנטינאים מעכבים את ההודעה שלהם, למרות שדי ברור שמדובר ב"סיפורים פרועים". ותמיד יש עוד תוספות ושינויים. בשנה שעברה עמדנו על 76 סרטים. זה בקלות יכול להגיע למספר הזה גם השנה.

הנה פירוט של 11 הסרטים שנוספו לרשימה בחמשת הימים האחרונים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

הודו – קוביות המזל של השקרן. בימוי: גיטו מוהנדס.

(שם הסרט במקור: Liar's Dice)

אשה צעירה חיה להמשיך לקרוא

פארטי גירל: החיים בשוליים בגיל השלישי

וביציאה מהסרט הזה השתלטה על רוחי תוגה קלה. וזה מוזר כי חלק גדול מהסרט הזה דווקא די מלבב. היו חלקים מסוימים בסרט הזה שנראו לי כאילו אריק רוהמר ז"ל החליט לביים מהשמיים את סיפור האהבה של יצאנית מזדקנת (במקום את סיפורי האהבה של הצעירים שהוא כל כך אהב לביים בחייו. טוב, הוא עכשיו מת). ואכן, לא מעט חלקים בסרט הם פשוט שיחות חולין בין הדמויות השונות הסובבות את הדמות המרכזית – יצאנית או אולי רקדנית אקזוטית שכבר לא כל כך יפה ולא בת 16, והנה היא מקבלת הצעת נישואין.

את רוב הסרטים של אריק רוהמר אהבתי. את "פארטי גירל" פחות. עכשיו אני צריך להתחיל ולנסות לברר למה.

party girl

ראשית, הפריע לי ש להמשיך לקרוא

סולו בשניים: עשירים נגד עניים, סיבוב נוסף

והנה חוזר פראנסואה קלוזה. אני מניח שמעכשיו, ועד קץ העולם, שמו על פוסטרי הסרטים ילווה בסוגריים (מחוברים לחיים). כן, זה היה הוא הנכה מהסרט ההוא. וכן, הוא היה מצוין שם. וכן, הוא מצוין גם כאן. וכן, הנה הוא חוזר שוב. וכן, שוב מדובר בסרט על יחסי גומלין בין המערב העשיר לבין מהגרים אפריקאים דפוקים. הו. וגם אם יש לי הסתייגויות מ"מחוברים לחיים", לטעמי הסרט ההוא היה יותר טוב מהחדש.

אבל נתחיל מהדברים הטובים.

En Solitaire

אמנם מדובר בדרמה אנושית, אבל אם יש סרט שהצטערתי שהוא לא להמשיך לקרוא

לוק: החלטות

אני מעריך שכל מי שכותב על הסרט יתרכז בעיקר בסיפור עשייתו, ובתעוזה שמאחורי הקלעים. אז כן, בוא נוריד את זה מהשולחן: זה סרט מרשים. ומדובר בעשייה נועזת, ומבחינה קולנועית נטו הסרט הזה עומד (כמעט) בכל האתגרים שהוא מציב לעצמו. ובראשם: לא לשעמם את הצופים. שחקן אחד באוטו. זה כל מה שיש בסרט. למשך כל הסרט אנו רואים שחקן אחד נוסע, ומדבר בטלפון עם אנשים שונים (אותם אנחנו רק שומעים, ולעולם לא רואים). אין פלאשבקים בסרט. אין מפגשים עם אף דמות אחרת במהלך המסע. רק אדם אחד ברכב. וזהו. וזה לא משעמם לשניה.

אבל האם מדובר בדרמה מעניינת? סוחפת? מרתקת? האם המאמץ היה שווה? האם האתגרים הקולנועיים שנענו כאן בעשייה קולנועית מרשימה, האם כל המאמצים מתנקזים לסרט שמלהיב כמו העשייה הקולנועית שלו?

כאן התשובה שלי פחות נחרצת. מצד אחד יש כאן דרמה אינטלגטית. ומצד שני, משהו בעשייה הקולנועית שלו בכל זאת פגום.

בן אדם אחד לבד באוטו. זה הסרט. לוק.

בן אדם אחד לבד באוטו. זה הסרט. לוק.

הסצינה הראשונה בסרט מראה את איוון לוק, גיבור הסרט, נכנס לרכב, ויוצא מאתר הבניה בו הוא מועסק כמנהל עבודה. בצומת הראשונה הוא עומד ברמזור, ומאותת שמאלה, אבל להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ חמישי

והקצב מתגבר. הדד-ליין מתקרב, והמדינות השונות מזדרזות להודיע על הסרטים שכל אחת מהן שולחת לאוסקר. רק לפני 4 ימים פרסמתי את המקבץ הקודם שהביא את מספר הסרטים בקטגוריה הזו ל-43 (ופרטיהם מפורטים בארבעה מקבצים: מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי). ובארבעת הימים שחלפו מאז התפרסמו עוד 11 בחירות של 11 מדינות נוספות, ובמתמטיקה פשוטה: אנו עומדים עכשיו על 54 סרטים בינלאומים בקרב על האוסקר לסרט בשפה זרה. ועוד היד נטויה. אלו הם הסרטים שנוספו לרשימה ב-4 הימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

קנדה – אמא. בימוי: קסאוייה דולאן

(שם הסרט במקור: Mommy)

אם אני צריך להמר על סרט שלא רק יגיע למועמדות, אלא אפילו יזכה, אז נראה לי שמדובר בסרט הזה. וזה לפני שאני בכלל ראיתי אותו. "אמא" של קסאויה דולאן זכה ל להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2014: סיכום

כבר חשבתי לוותר על פוסט הסיכום. כולם כבר כתבו הכל, ואין לי הרבה מה להוסיף. אבל אולי בכל זאת אני אצטרף למקהלה: הכל מקולקל. צריך לשנות את השיטה.

כשאנחנו יוצאים מסרט אנחנו מגיבים אליו רגשית. אהבנו אותו או לא אהבנו אותו בגלל הצילום, או הבימוי, או התסריט, או השחקנים, או התלבושות, או משהו מכל המרכיבים האמנותיים שמרכיבים את הדבר הזה שנקרא סרט קולנוע. זו גם הסיבה ההגיונית בגללה סרטים שזוכים בפרס הסרט הטוב ביותר זוכים בד"כ בעוד כמה פרסים, שיסבירו לנו למה מגיע לו פרס הסרט.

יוצא שהאקדמיה הישראלית אהבה את "גט" בגלל ששון גבאי. וזהו. שחקן המשנה (המצוין) הוא הסיבה שבגללה "גט" קיבל את פרס הסרט הטוב ביותר. לא התסריט, לא הבימוי, לא שחקנים ראשיים, לא מוסיקה. שחקן המשנה. משונה.

ומכאן מתחילות תיאוריות קונספירציה. שני קלקולים עיקריים ש להמשיך לקרוא

גט: לשחרר את האשה מכבלי הגבר

הצמצום הזה

העובדה ש"גט" הוא סרט שמתרחש במקום אחד, בלוקיישן אחד. החנק בגרון מהקלסטרופוביה הנוצרת מעצם הנתון המדהים הזה, שהסרט לא יוצא מגבולות בית הדין הרבני ולו לשניה אחת.

התסריט הזה

החוכמה של רונית ושלומי אלקבץ לכתוב תסריט נפלא, שמתפתח בהדרגתיות, שחוקר בתוך נפשה של גיבורת הסרט, בתוך נפשו של האנטגוניסט, בתוך נפשה של התרבות שבתוכה הם חיים.

האמת העצובה הזו

המוסכמה שנחשפת כאן, שאשה היא רכושו של הגבר, מילים שנכתבות כאן ונשמעות ארכאיות ובזויות, אבל במבחן המציאות הן עומדות וקיימות. העובדה שאשה צריכה את רשותו של הגבר כדי לפרק את חבילת הנישואין, ויותר מכך, העובדה שבתי דין רבניים מאששים את עליונות הגבר על האשה בצורה כל כך מייאשת.

החוכמה הזו

של האלקבצים לתאר מצב שהוא לא מצב קיצון. לא, הבעל אינו מרביץ לאשה. לא, היא לא עומדת בסכנת חיים. ההתעללות שלו בה היא נפשית. ואת צלקות הנפש הרבה יותר קשה לאתר. מה גם שבעולם השוביניסטי שלנו, אשה גם ככה נחשבת כנוטה להסטריה, אז אם היא מתפרצת, היא, נו…אשה. אז בשביל זה נפרק שלום בית וניתן לה גט?

הכשרון הזה

שפורץ כל כך מן המסך ואל תוך הנשמה שלי באולם. אם הכל במקום אחד, אז השחקנים יכולים ל להמשיך לקרוא