אדם הגון: סרט בנאלי על הבנאליות של הרוע

יש לי בעיה עם הסרט הזה. מצד אחד, אני לא יכול שלא להעריך את הכוונות הטובות של לחשוף עוד ועוד חומרים שלא ידענו עליהם מאותה תקופה נוראה שנדמה שכבר הכל נאמר עליה. אני לא יכול שלא להעריך את העבודה העצומה שהושקעה בהכנת הסרט הזה, לא רק בעצם חשיפת ארכיונים ורסטורציה של חומרים, כמו גם המחשבה על איך להנגיש אותם לציבור הרחב. אני לא יכול שלא להעריך את הנסיון לתהות שוב, יותר מ-70 שנים אחרי, על קנקנו של הרוע הטהור ביותר, הרוע הנאצי.

ומצד שני, כשישבתי באולם הקולנוע וצפיתי בסרט, הרגשתי מתוסכל מכך שלטעמי כל הכוונות הטובות וכל העבודה הקשה שהושקעה כאן לא באמת מיתרגמים לחוויה רגשית-קולנועית שבאמת תשאיר חותם. לא להרגשתי לפחות.

צריך להבין: כאדם ישראלי שגדל והתחנך כאן, בנק האימג'ים במוח מכיל כמה וכמה תמונות שמיידית מקוטלגות כ"שואה". מכאן, למרות שחלק לא קטן מהחומר הנחשף ב"אדם הגון" הוא חומר שנחשף לראשונה, לא ראיתי בו דבר שונה מאותם חומרים בהם אני מולעט עוד מהגן. לבד מהעובדה שיש כאן יותר התמקדות בדמות אדם אחד, לא באמת הוכנסתי מתחת לעורו של אותו צורר.

decent one

הסיבה היא שונסה לאפא, הבמאית, החליטה, בהחלטה אסטרטגית כנראה, להפריד את הטקסט המדובר מהתמונות המוקרנות. "אדם הגון" נמנע כמעט לגמרי מאיור הטקסטים הנשמעים בתמונות עם קונטקסט ישיר לנאמר. לכאורה, יש כאן החלטה חכמה. החלטה שבה הקהל ישלים בדמיונו את התמונות, ותוך כדי יחשף לאוירה שאפפה את כל הנאמר באותם מכתבים ומסמכים המוקראים בקול (כאשר הדוברים לעולם אינם נראים). למעשה, האפקט שהתקבל אצלי היה התנתקות די מהירה שלי מהמוקרן על המסך. הקשבתי לטקסט, וקראתי את התרגום, אבל פחות הסתכלתי בתמונות הזזות. אם הייתי דובר גרמנית (ורוב הסרט דובר גרמנית, השפה שבה המסמכים כתובים) הייתי יכול לעצום את עיני ולהקשיב לטקסט. תכנית רדיו הסטורית בקולנוע.

אבל יותר מכך יש לי בעיה עם הדרך שבה החומר ערוך. כדי שאוכל לנסות להבין את האדם הזה, לנסות לרדת לעומק שורשי הרוע, אני צריך הבנה רגשית של האדם הזה. וונסה לאפא הבמאית נמנעת מכל רגע של קתרזיס רגשי. כאילו זה מגונה (גם בקונטקסט של שואה). למשל: הימלר מתוודה על אהבתו לספרים. הוא מדבר על ספרים שונים שקרא. ואז מופיעה על המסך עטיפת הספר הנאצי האולטימטיבי – 'מיין קאמפף' של אדולף היטלר – אבל על זה לא נאמרת אפילו מילה אחת. הרי סביר להניח שזה הספר ששינה את חייו של הימלר. אבל זה לא בסרט. הסרט גם מרבה בתיאורי חילופי המכתבים בין היינריך הימלר לאשתו. פתאום, משום מקום, מתברר שהיתה לו גם פילגש. איך זה קרה? למה? מה היתה תגובתה של אשתו? אין את זה בסרט.

חייו של הימלר נפרשים לפנינו, אבל עם כל העבודה העצומה שהושקעה כאן, היתה לי הרגשה שיש כאן רפרוף על חייו, במקום התמקדות על נקודות מכריעות. אולי הבמאית הרגישה שהיא לא רוצה לוותר על דברים שנראו לה חשובים, אבל זו בדיוק הבעיה של הסרט – תפסת מרובה לא תפסת. אם היתה התמקדות, למשל, בדרך שבה הוחלט על 'הפתרון הסופי', אולי זה היה שיא של סרט שגם חותך בנשמה, וגם מסביר לתבונה מה עבר לאדם הזה בראש. במקום זה מראה ונסה לאפא תיעוד של הוצאה להורג בקבר אחים. אלו הם צילומים כללים, שלאו דווקא שייכם לחיים של הנושא הפרטי של הסרט – היינריך הימלר, אלא לנושא הכללי יותר – השואה. וכאן "אדם הגון" מפספס אותי. במקום ספיציפיקציה של סיטואציות של אדם פרטי אחד בתוך המכונה הנאצית הגדולה, ונסה לאפא מרפרפת על חומר רב, מבלי לנפות את החשוב, ומבלי להתעמק בנקודות שעשויות להסביר לנו את האדם הזה.

אז כן, זה אולי סרט חשוב, הסטורית, אבל כסרט קולנוע הוא פחות השאיר עלי רושם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s