אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ שני

ביום שלישי העליתי לכאן סקירה של המקבץ הראשון של הסרטים שהמדינות השונות שולחות להתמודד על פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בחמישה הימים שעברו מאז עוד 10 מדינות הודיעו על נציגיהן. אף אחד מהסרטים האלו לא הקפיץ אצלי איזה פיוז או שימן אצלי את בלוטות הציפייה, ומצד שני, יש כאן שניים או שלושה שאם יגיעו לכאן במסגרת איזה פסטיבל אולי אופתע מהם לטובה. אז הנה סקירה של עוד עשרה סרטים במירוץ לאוסקר בשפה זרה השנה (כרגיל, הלינק בשם הסרט יביא אתכם לטריילר הרלוונטי):

אוסטריה – העמק האפל. בימוי: אנדראס פרושסקה

(שם הסרט במקור: Das Finstere Tal)

בסרט הזה נתקלתי כשסקרתי את המועמדויות לפרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע באביב. הסרט הזה גם זכה ב-7 פרסי אקדמיה, אם כי משניים (הזוכה הגדול של הגרמנים היה סרט אחר). ובעוד גרמניה בחרה לשלוח לאוסקר סרט תקופתי אחר (עליו כתבתי במקבץ הקודם), האוסטרים (שהם שותפי הפקה בסרט הזה) קפצו על ההזדמנות לשלוח את הסרט הזה. למרבה האכזבה, לא הסרט האוסטרי ולא הסרט הגרמני מעוררים אצלי ציפיה.

"העמק האפל" הוא נסיון לעשות מערבון בגרמניה של המאה ה-19. זר אמריקאי מגיע לכפר גרמני מושלג ומבקש להשתכן בו לתקופה קצרה. הזר הזה מגולם ע"י סם ריילי ("בדרכים", "קונטרול"), אבל מעבר לכשרון המשחק המוכח, ולעיצוב המוקפד שניתן לראות בטריילר, הדרמה שנוכחות הזר מעוררת נדמית לי כמלאכותית ולא ממש אפקטיבית (וזהו גם הרושם שקיבלתי מהביקורות שקראתי על הסרט).

אסטוניה – מנדרינות. בימוי: זאזא אורושאדזה

(שם הסרט במקור: Mandariinid)

לפני כעשור הוקרן בישראל סרט רוסי שנקרא "קוקושקה" (מאוד בינוני לטעמי). שנה לפני כן לפני זה זכה באוסקר הסרט "שטח הפקר" (נפלא, מצוין). והנה אסטוניה חוזרת על הנוסחה: ליצור סיטואציה תסריטאית שתאלץ שני אויבים לשהות ביחד בחלל אחד, ולתת לתיאטרון החיים לביים את עצמו. כאן, ב"מנדרינות" (זוכה לצל"ש במסגרת "רוח החופש" בפסטיבל ירושלים האחרון, אגב), שני אנשים מבוגרים בחבל אבחזיה לא מתפתים לברוח, כמו כל שכניהם, מהמלחמה המתקרבת. הם נשארים כדי לקטוף את המנדרינות שבשטח שלהם. אבל המלחמה עוצרת על סף דלתם. שני חיילים יריבים, פצועים, משתכנים אצלם, מקבלים מהם טיפול רפואי, ומשתדלים לא להרוג אחד את השני. או משהו כזה. "שטח הפקר" היה מלא בסרקזם גלוי וארסי כנגד האו"ם, כמו גם כמה תובנות על עצם הלחימה באזור, ועל לחימה בכלל. כאן, כמו ב"קוקושקה" הרוסי, נדמה לי שהסיטואציה הבסיסית נותרת לא מפותחת, וחסרה את האדג' שידגדג לי את בלוטת הסקרנות.

פינלנד- ליל בטון. בימוי: פיריו הונקאסאלו

(שם הסרט במקור: Betoniyö)

טוב, הסרט הזה נראה הרבה יותר מעורר תיאבון. הטריילר מצביע על משהו מלא באוירה, ופחות בסיפור. ומתחת לאוירה הזו, שוכנת הרבה אלימות.

גיבור הסיפור הוא נער בן 14. הוא ואחיו הגדול מטופלים ע"י אם חד הורית די חסרת אונים. לאח הגדול זהו יום אחרון של חופש, לפני שהוא נכנס בשעריו של בית הכלא לתקופה לא קצרה. האם דוחקת בנער הצעיר לבלות עם אחיו הגדול את השעות האחרונות של החופש. וכך הם מסתובבים בהלסינקי הקרה והאלימה במשך יום ולילה אחד, נתקלים באנשים שונים, תקריות שונות, עד שמפגש מקרי וגורלי אחד עם צלם ישחרר אלימות חסרת מעצורים.

זה התקציר של הסרט, כפי שקראתי באתר הרשמי של הסרט. הטריילר בעיקר משדר אוירה מרתקת, מסוגננת, ובכלל, ומאוד מסקרן אותי אותי לפגוש את החלקים הפחות שמחים של החיים כפי שהם נראים בסרט הזה.

נורבגיה – 1001 גרם. בימוי: בנט האמר

(שם הסרט במקור: Grams 1001)

אוף…אין לי כוח בשבילו. לפני יותר מעשור הגיע לישראל סרט נורבגי שנקרא "סיפורים מהמטבח". קומדיה אנושית מ-ש-ע-מממממ-ת. כמה שנים אחרי זה ראיתי בפסטיבל חיפה את "או'הורטן". עוד קומדיה אנושית מ-ש-ע-מממממ-ת. באמצע, הבמאי הנורבגי של שתי הקומדיות האלו התחיל קריירה בהוליווד, שם גם עשה סרט עם מאט דילון. נדמה שכולם אוהבים את בנט האמר. חוץ ממני. והנה השנה, שוב, הוא זוכה לייצג את נורבגיה בטקס האוסקר עם סרטו החדש, "1001 גרם". הטריילר חושף את מה שנדמה לי כחולשותיו של הבמאי הזה: הוא כאילו רגיש לאנשים, אבל בעצם הוא סימבולי ושקוף כל כך עד שכל העוקץ יוצא.

מדענית נורבגית נוסעת לפריז לסמינר על אופי המשקל הפיסי של אובייקטים. היא מביאה איתה את מה שהיא רוצה להציג כ'קילו הנורבגי'. אבל יש איתה גם את המשקל האישי שלה (אה…קלטתם את הסמליות?): היא גרושה, ממלאת את זמנה בעבודה כדי שלא תשקע בדיכאון, והיא נוסעת לפריז, עיר האהבה. פחחחח….

ונצואלה – המשחרר. בימוי: אלברטו ארבאלו

(שם הסרט במקור: Libertador)

זה נראה מרשים. ואפי. ולא מעניין. אותי. ביוגרפיה עצומה של המצביא סימון בוליבאר, שנלחם קרבות עצומים נגד הספרדים, ושחרר את עמי דרום אמריקה מעול הקולוניאליסטים (או משהו כזה). סרט מלחמתי מקיף והסטורי שכנראה אומר הרבה מאוד לתושבי ונצואלה, וקולומביה, ובוליביה, ועוד כמה מדינות דרום אמריקאיות, אבל לא באמת נוגע לי.

יפן – רק שם האור זורח. בימוי: מיפו הו

(שם הסרט במקור: Soko Nomi Nite Hikari Kagayaku)

לפעמים, גם בלי להבין מילה, משהו באוירה מתחיל לסקרן אותי. הנה, למשל, הבחירה היפנית. סרט חדש יחסית, שעדיין לא עשה סבב פסטיבלים בינלאומי, ולמעשה הוקרן רק בפסטיבל מקומי באוסקה, יפן, ומשם ישר למסכים המסחריים שם. אולי עכשיו הסרט הזה מתחיל את הסיבוב הבינלאומי שלו, והיפנים בחרו לשלוח אותו לאוסקר.

לפי כל מה שקראתי, ולפי הטריילר, זו אמורה להיות דרמה צנועה, קאמרית (לפי Imdb יש כאן רק 3 שחקנים), שמטפלת בעדינות בחייהם העצובים וגם ברגעיהם השמחים של חסרי המזל. גבר צעיר אחד מפוטר מעבודתו, כנראה בעקבות טראומה שחווה (רואים את זה בשניות הראשונות של הטריילר). ביאושו הוא מוצא את עצמו משחק במשחקי וידאו באחת החנויות. שם הוא פוגש גבר צעיר אחר והם הופכים חברים. הוא מגיע אל ביתו של החבר החדש שלו, צריף מוזנח ליד הים, שם הוא גר עם שני הוריו חסרי האונים, ואחותו הגדולה, שלה תסביכים משלה. למרות שמהמקום שבו היא נמצאת, גברים הם לא עם נחמד במיוחד (היא עובדת כרקדנית אקזוטית במועדון מאוד מסוים), החבר החדש של אחיה מצליח לחדור אל ליבה.

סיפור על אהבה וחברות אצל האנשים האמיתיים, לא אצל הצעירים חסרי המנוח בבוורלי הילס. למרות שלא הבנתי מילה מהטריילר, משהו בסיפור ובאוירה מסקרן אותי.

גיאורגיה – אי התירס. בימוי: ג'ורג' אובאשוילי

(שם הסרט במקור: Simindis Kundzuli)

בין גיאורגיה לבין חבל אבחזיה מפריד גבול טבעי – הנהר. אותו נהר יצר, באחד משטפונות האביב שלו, אי באמצעו, והאי נוצר כדי לגדל בו תירס. כך מאמין גיבור הסרט, איכר מזדקן. בעזרת נכדתו הוא דואג לתחזק את חלקת האדמה הקטנה שבאי. אבל אז מגיעה משטרת החופים ומאיימת על משימת החיים של האיכר.

"אי התירס" נראה כמו סרט מסקרן מצד אחד, ומצד שני, כמו סרט עם אמביציה אמנותית מנופחת שמכוונת מראש לקהל פסטיבלים ולמבקרי קולנוע, ופחות לקהל הרחב. האדם מול הטבע, בצילומי נוף מרהיבים, וללא דיאלוגים כמעט בכלל, זה יכול להיות מרשים ומרגש, וזה יכול להיות יומרני ונפוח. הסרט כבר יצא מעוטר מפסטיבל קארלובי וארי האחרון, והוא ממשיך אל עבר פסטיבל לונדון. את הבחירה הגיאורגית לאוסקר השנה אולי נפגוש בחיפה, או שבכלל לא. אבל אני אגש אליו בזהירות, אם בכלל.

בולגריה – רפסודיה בולגרית. בימוי: איבן ניצ'ב

(שם הסרט במקור: Bulgarian Rhapsody)

נראה לי שהסיפור מאחורי הסרט מעניין יותר מהסרט עצמו. על הסרט עצמו, בקיצור: שני נערים צעירים מתאהבים בנערה אחת. השנה – 1943. היא יהודיה, והם לא. ומכאן די ברור מה קורה.

הסרט עצמו הוא קו-פרודוקציה בולגרית-ישראלית (למפיק הישראלי קוראים ניסים לוי. ברשימת הקרדיטים המצוצמת שלו ניתן למצוא את סדרת הטלויזיה "מעורב ירושלמי", ואת הסרטים "בנות" ו"אדון לאון" משנות ה-80). אחד השחקנים בסרט הוא מוני מושונוב. לאחת משתי הדמויות הראשיות בסרט קוראים מוני.

ויותר מעניין: בחירת הסרט הבולגרי לאוסקר נעשתה ע"י ועדה מיוחדת של 12 אנשי קולנוע בולגרים. אחד מה-12 הוא איבן ניצ'ב, במאי הסרט שנבחר. לפי הידיעה שקראתי, הסרט הזה טרם יצא מסחרית למסכים בבולגריה (לפי החוקים של האקדמיה האמריקאית, הסרט הנבחר של כל מדינה חייב להיות מוקרן מסחרית במדינת האם עד ה-30 בספטמבר), וכל זה מצטבר לכדי מחאה רחבה של אנשי קולנוע בבולגריה שמוחים על ההחלטה. הם טוענים שיש לפחות שני סרטים אחרים שהיו ראויים יותר (ואולי עם יותר סיכויים באוסקר). בינתיים זה הסרט הנבחר. אם יהיו שינויים, גם אני אעדכן.

פרו – הבשורה של הבשר. בימוי: אדוארדו מנדוזה דה אצ'בה

 (שם הסרט במקור: El Evangelio de la Carne)

החיים האלימים בלימה, פרו, בצל הממסד הדתי. האם אלהים בכלל נמצא שם, ברחובות המדממים של עיר הבירה, בתוך כל הצער והדמעות של תושביה העניים של העיר, הסובלים מאלימות, אך גם מפעילים אלימות?

במקורות שאני קראתי על הסרט (שלא מופיע ב-Imdb!), ראיתי השוואה ל Amores Perros (שנקרא אז בארץ "אהבה נושכת"). גם כאן שלושה סיפורים מצטלבים, וגם כאן יש תאונת דרכים. יש כאן סיפור על נהג אוטובוס שמתחיל להתקרב לדת בעקבות מעורבותו בתאונה. ועוד סיפור על שוטר חרש שמסתבך כשהוא מחפש פתרונות יצירתיים להקל על מחלתה הסופנית של אשתו. וסיפור שלישי על שחקן כדורגל מצליח שנכנס לצרות בעוד הוא דואג לאחיו הצעיר, שעומד להשתחרר מהכלא. יכול להיות סרט מעניין, אם כי גם דידקטי מדי. אבל את זה נוכל לדעת אם, וכאשר, נראה אותו.

הולנד – לוסיה דה ב. בימוי: פאולה ואן דר אוסט

(שם הסרט במקור: Lucia de B., או בשמו הבינלאומי, נאשמת, Accused)

בתחילת שנות ה-2000, מוות לא צפוי של תינוק בעודו בבית החולים מתחיל לגלגל כדור שלג עצום מימדים שעיקרו עיוות דין גדול מכל מה שניתן לדמיין. הסרט מבוסס על מקרה אמיתי ומתוקשר מאוד בהולנד בעשור האחרון, והוא מספר את סיפורה של לוסיה דה ברק (התקשורת כינתה אותה לוסיה דה ב.), האחות שהיתה במשמרת בזמן שאותו תינוק נפטר. רעלים התגלו בדמו של התינוק בנתיחה לאחר המוות, והחשד נפל על לוסיה. עוד מקרי מוות פתאומיים שכאלו החלו להיות מיוחסים לאותה לוסיה דה ברק, והיא הובלה למשפט בחשד שהיא הרעילה את החולים (ביניהם גם אנשים זקנים). בסופו של דבר דה ברק נשפטה למאסר עולם על 3 מקרי רצח ועוד 10 נסיונות לרצח.

ואם היא לא אשמה? ואם הראיות היו נסיבתיות? ואם עשרת המקרים הנוספים לא נחקרו ביסודיות, ולוסיה דה ברק הואשמה בהם כי, ובכן, אם היא הרגה 3 אז סביר שהיא הרגה עוד, לא?!, והיא הרי היתה במשמרת, אז יאללה, בוא נפיל עליה עוד תיק…ואם דו"ח של ועדה רפואית שבדקה את הנתיחה שלאחר המוות של אחד הקורבנות הטיל ספק בממצאים המרשיעים, אבל התביעה 'שכחה' את הדו"ח במגירה במשך שנתיים….ואם,ואם, ואם.

לוסיה דה ברק נשפטה למאסר עולם, אבל בשנת 2010 היא נוקתה מכל אשמה (את כל המידע הזה שאבתי מוויקיפדיה. אני מניח שיש בו אי-דיוקים מסוימים, אבל עשו על זה סרט, לא? אז בטח יש במידע הזה משהו)

על בסיס הסיפור המרתק הזה ביימה פאולה ואן דר אוסט סרט שעל פניו נראה מסקרן. ואן דר אוסט כבר היתה מועמדת לאוסקר ב-2002 (על Zus & zo. לא ראיתי). סביר להניח שהיא יודעת את העבודה, ומהטריילר אכן נדמה שכך זה המצב. מעניין יהיה להיתקל בסרט הזה מתישהו.

————-

אז זהו. עד כאן 10 סרטים מייצגים נוספים של 10 מדינות בדרך לאוסקר הסרטים בשפה זרה 2015. ביחד עם המקבץ הקודם יש לנו כבר 20. והדרך עוד ארוכה. מקבצים נוספים בדרך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ שני

  1. אסטוניה – ראשית, "מנדרינות" הוא סרט טוב וחבל שפספסת אותו בפסטיבל (אני אישית, ראיתי לפניי). כן, זה סרט יותר פשוט, אבל עם הרבה יותר חן (אם להאמין למתרחש בסרט(. והייתי מגדיר אותו כסוס שחור (ברשימה הארוכה).

    פינלנד – לא אהבתי. וכן זה סרט עם הרבה יותר אווירה מאשר סיפור.

    נורווגיה – דווקא סיפורים מהמטבח, די חיבבתי (אבל ראיתי אותו ממש מזמן), את "א'הרטן" שנאתי… אבל אני אוהב קומדיות סקנדינביות, אז מצפה לסרט הזה.

    יפן – אני מאוד אוהב, איך שיפנים בוחרים את נציגיהם או ליתר הדיוק, את הסרטים שהם בוחרים (גם בשנה הקודמת, "ההעברה הגדולה" אהבתי יותר מאשר את "סיפור משפחתי"). הם אינם מסתכלים על באז/פסטבילים אלא בוחרים את הסרט שהם חושבים בהוא הטוב ביותר שהופק במדינתם באותו השנה … למרבה המזל (חלק ניכר מהסרטים היפנים יוצאים ללא כתוביות), הד.וי.די של הסרט (שיצא בנומבר) מכיל כתוביות באנגלית.

    את הסרט ההולנדי אראה בקרוב (הוא יצא על די.וי.די לא מזמן).

  2. Lucia de B.-In the Nethelands, names of suspects/accused/convicted are not been reveald in full, until all legal prodedures,including appeals, have been done,.Something to do with the right to privecy.Newspaper and other media have called her Lucia de B. because that is the law

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s