פסטיבל אוטופיה 2014: עולם אחר

פסטיבל אוטופיה מקדיש חלק מהתכניה שלו גם לסרטים ישראלים. לאור העובדה שבשנים האחרונות יש גל מחתרתי (עדיין) אבל גואה של הפקות ישראליות המנסות להתמודד עם ז'אנרים שלא טופלו עדיין בקולנוע הישראלי, בעיקר מתח ואימה, פסטיבל אוטופיה מרגיש שזוהי חובתו לתת לסרטים האלו במה. ארבעה סרטים מתוך אלו שיוצגו בפסטיבל ראיתי לפני כחודשיים במסגרת הקרנות האקדמיה הישראלית לקראת פרסי האופיר. לארבעתם אין מה לעשות בתחרות הזו. כולם רחוקים מלהיות סרטים טובים לטעמי. ובכל זאת, מגיעה להם התיחסות. על שניים מהם כתבתי כבר כאן בבלוג (כאן כתבתי על "התאבדות", וכאן על "שגר אותי לחלל, סשה"). אתמול הוקרן במסגרת פסטיבל אוטופיה "עולם אחר". סוג של סרט זומבים ישראלי דובר אנגלית. בקצרה: לא אהבתי. ובכל זאת, קצת יותר בפירוט:

הדבר הקל ביותר יהיה לומר שהסרט הזה הוא שטויות במיץ עגבניות, ולעבור הלאה. אבל בכל זאת מגיעה לסרט הזה התייחסות. לא ממש אהבתי אותו, אבל הוא גם לא ממש חסר ערך בעיניי.

another world

כן, זה סרט זומבים ישראלי. אבל צריך לומר: בניגוד לסרט הזומבים הישראלי מהשנה שעברה, "בשר תותחים", שהיה שעשוע לא מחייב, והאפקטים בו נראו כמו אפקטים, "עולם אחר" מנסה להיות רציני יותר. ולפחות בצד ההפקתי הוא גם מצליח. האפקטים ב"עולם אחר" נראים הרבה יותר אמינים, הרבה יותר מושקעים. ובכלל, הצילום בסרט הזה מאוד מרשים. ובדיקה קטנה מעלה שמאחורי המצלמה עומד בנג'י כהן. אותו בנג'י כהן שמאוד אהבתי את עבודתו ב"בן של אלהים" שהוקרן לפני כמה חודשים לקהל הרחב. כוכב חדש נולד. עוד צלם ברמה עולמית יש לנו.

אבל יש גם תסריט לסרט הזה. ויש נסיון רציני לבחון את הטבע האנושי. נסיון רציני מדי. אולי אפילו משהו שלוקה בחשיבות עצמית מוגזמת (המתבטאת בציטוטים מהתנ"ך). "עולם אחר" הוא דיון בטבע האנושי: האם עדיף להימנע מלהתבוסס ברגש, האם עדיף להיות כל הזמן על המשמר בהנחה שרוצים להרע לנו כל הזמן, האם השרדות היא המטרה הראשונה והיחידה שלנו בחיים, או שאפשר למלא את חיינו בדברים חסרי מטרה כביכול, כמו ציור, ושירה, ואמנות בכלל. האם הרגש והנשמה לא יכולים להיות מטרה בפני עצמה לחיים, או שהם מכשול להשרדות שלנו עצמה.

הדיון הרציני (מאוד) הזה מנסה להשתחל לתוך סרט שהוא בבסיסו סרט על חבורת אנשים הנמצאים במנוסה מתמדת מזומבים. הם מגיעים כל פעם למקומות מסתור, הזומבים מוצאים אותם, מתנהל קרב יריות, והופ, למקום המסתור הבא. אז ראשית: הסרט הזה לא הבהיל אותי בכלל. כל פעם שהזומבים מופיעים על המסך, השוטים שלהם תמיד מלווים ברעידות מצלמה מוגזמות, מוסיקה רועשת, אנרגיה מוגברת בצורה סופר-אובר מודגשת. מכיוון שגיבורי הסרט מופיעים בשוטים רגועים יחסית, והזומבים לעולם מופיעים בשוטים תזזיתיים, זה כאילו הם חיים בשני עולמות שונים, ואחד לא חודר אל השני, לא מאיים על השני. לכן גם לא פחדתי ולו לשנייה בכל הסרט הזה.

שנית, לאנשים האלו אין שמות. הם פונקציות. והם מדברים בשורות דיאלוגים הלקוחות מאינספור סרטי אקשן אמריקאים. ולמרות שהסרט דובר אנגלית (החלטה לא ברורה בעיניי), הסרט מתרחש במקום לא מוגדר. עולם שכאילו מנותק מכל מקום על כדור הארץ שאנחנו מכירים. לא מדובר בישראל, או בארה"ב, או באפגניסטן. מדובר ב"איפשהו, על כדור הארץ".

אז הדרמה לא ממש עובדת עלי. החשיבות העצמית המוגזמת (אה, כן, יש גם קריין כאילו מרשים, אבל בעצם די מגוחך, שמפריד בין פרקי הסרט), והיומרה להעביר איזשהו מסר דרך סיפור של דמויות לא מוגדרות בעולם לא מוגדר הופכת את "עולם אחר" למשהו די מביך לרגעים. ובכל זאת, משהו באיכות הטכנית של הסרט בכל זאת מרשים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s