אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ רביעי

לפני 6 ימים פרסמתי את המקבץ השלישי של הסרטים שהמדינות השונות בוחרות לשלוח לשיפוט האקדמיה האמריקאית בקטגוריות הסרט בשפה שאינה אנגלית. מאז התפרסמו בחירות של עוד 13 מדינות, וביחד עם 30 הסרטים שעליהם כתבתי בשלושת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) אנו עומדים כבר על 43 סרטים. הנה סקירה של 13 הסרטים שנוספו מאז שבת האחרונה (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי)

לטביה – אבנים בכיסי. בימוי: סיניה באומן

(שם בסרט במקור: Lezi Manas Kabatas)

לטביה שולחת סרט אנימציה. נראה חביב למדי, הסרט הזה, אם כי לא סוחף או יוצא דופן (מאז "ואלס עם בשיר" צריך לעשות משהו באמת יוצא דופן כדי להוציא אותי מעורי). הטריילר מביא טעימה מהסרט, שכמו הטריילר, מלווה בקריינות של הבמאית עצמה. הטריילר מקוריין באנגלית. אני מניח שהגרסה שנשלחה לאקדמיה האמריקאית מקוריינת ברוסית.

בגדול, באומן מספרת את סיפורה האוטוביוגרפי, עם חירויות אמנותיות, כמובן. אנה, סבתא שלה, התחתנה בצעירותה עם גבר שהיה מבוגר ממנה ב-30 שנה. והדיכוי הרוסי. והנאצים שבאו אח"כ. והקומוניזם. ושמונת הילדים שהיא ילדה. הכל הצטבר לאיבוד שפיות מסוים, דבר שעובר, כנראה בגנים. ובאומן בודקת עד כמה, אם בכלל, היא תהיה מושפעת ממצבה הנפשי של סבתה, תחת מערכת לחצים פוליטית שונה מאותה מערכת שבה סבתה חיה, ועם זאת, לא פחות לוחצת, אם כי מכיוונים אחרים (באומן גרה היום בארה"ב, שם הקפיטליזם לוחץ על הקיום הפרטי בצורה שמטריפה את הדעת לא פחות). סרט מעניין, עם הרבה דמיון, אבל נראה לי גם אחד שלא ממש מבקש תשומת לב.

הונג קונג – תור הזהב. בימוי: אן הוי

(שם בסרט במקור: Huang Jin Shi Dai)

בחירה בעייתית יש להונג קונג. הסרט הארוך (3 שעות) הוא ביופיק של המשוררת והסופרת שיאו הונג, מפורסמת ומיתולוגית כנראה בהונג קונג (היא נפטרה ב-1942, בגיל 32), אבל אנונימית לשאר העולם. ולא רק זה, אני קורא בהוליווד רפורטר שסגנונו של הסרט לא קונבנציונלי, ורמתו לא אחידה. הוא משתמש בזויות סיפור שונות, דמויות שונות הפונות אל המצלמה ומספרות את הצד שלהן בסיפור של שיאו הונג, כולל הונג עצמה, המספרת למצלמה את סיפורה (כאשר חלק ממנו מומחז, וחלק לא). סיפורה, כמובן, מלא יגון וקשיים: היא ברחה מביתה עוד בילדותה, כאשר אמה התאבדה כתוצאה מייסורים שסבלה בצל גבר מכה. בשלב מאוחר יותר בחייה ברחה שוב, כאשר הוכרחה להינשא לגבר שאינה אוהבת. אותו גבר עזב בכעס את המלון בו שהו, והותיר אותה עם החשבון, שאותו לא היה ביכולתה לשלם. בצר לה כתבה הונג מכתב נואש לעיתון בבקשת עזרה, והמכתב הזה פתח לה את הדלת לעולם של כותבים, וכך מצאה את ייעודה, ואת אהובה החדש, שתיין אך נחמד. עד שחלתה ונפטרה בגיל צעיר.

לזכותו של הסרט ייאמר שהכוכבת הראשית בו היא טאנג ווי, שהתגלתה כששרפה את המסך בדרמה "תשוקה, זהירות" של אנג לי. אבל לא בטוח שזה יספיק לדגדג לי את בלוטות הסקרנות, אם וכאשר הסרט הזה יגיע לכאן.

סלובניה – פתי אותי. בימוי: מרקו סנטיץ'

(שם בסרט במקור: Zapelji me)

תמונת רנטגן של נוער מבולבל, שמרגיש שהוא לא יכול לסמוך על המבוגרים – לא על ההורים, ולא על הממסד. נחמתו היחידה היא נערים אחרים, קשרים מיניים ארעים ורעועים, שלא הופכים לקשרים קבועים, מכיוון שהנוער לא מרגיש שהוא יכול לבטוח באף אחד.

גיבור הסרט הוא נער בן 19. בהיותו בן 10 הוא ננטש ע"י אימו, ובילה את כל שנות נערותו במוסד. עם צאתו מהמוסד הוא יוצא לחפש את קבר אביו, לסגור מעגל. בינתיים הוא מוצא עבודה, ויוצר קשר עם אחת הבחורות העובדות שם. היא לא רוצה לפתח את הקשר מעבר למפגשים מיניים חפוזים. סוד משפחתי נחשף: האב לא מת כלל וכלל. הוא נישא מחדש, חי עם אשה אחרת, שהיא לא אימו. גם לבחורה, בת הזוג הארעית, יש סוד משפחתי משלה.

מקריאת התוכן ומצפיה בטריילר נדמה לי שהסרט כאילו בנוי מכל המרכיבים שאמורים לעניין אותי (חומרי מציאות, הצמדות לגורלם העצוב של צעירים), אבל הטיפול במרכיבים האלו נראה לי סתמי. ואולי זה רק טריילר לא מלהיב במיוחד.

בוליביה – נשכחים. בימוי: קרלוס בולאדו

(שם בסרט במקור: Olvidados)

זה כבר סרט שנראה לי יותר מעניין. במבט מרחוק, נדמה לי שמדובר בסוג של גרסה דרום-אמריקאית לסרטיו של פול גרינגראס, ר"ל, דוקו-דרמה המבוססת על אירועים אמיתיים, שחזור פרשה מהעבר עם שחקנים, אבל עם ריח מציאות חריף.

קשה למצוא חומר על הסרט הזה, מכיוון שהוא לא הוצג בפסטיבלים, וגם הסינופסיסים שמצאתי באתרים שונים כתובים בספרדית. ולא רק זה, כמעט כל החומר הכתוב שמצאתי על הסרט מסור למטרה, והיא חשבון עם העבר. בשנות ה-70 וה-80, המשטרים הדיקטטורים בארגנטינה, אורוגוואי, ברזיל, צ'ילה, פאראגוואי, ובבוליביה שיתפו פעולה במבצע שנקרא 'קונדור', במסגרתו אותרו מתנגדים פוליטיים של המשטרים, ו'טופלו' באכזריות. המספרים כמעט ודמיוניים: עשרות אלפים נרצחו, עוד עשרות אלפים 'נעלמו', ומאות אלפים נכלאו. הסרט הזה בא להעלות את זכרם של אותם 'נשכחים', אותם יקרים שהלכו לבלי שוב.

או.קיי. אבל מהי עלילת הסרט? מצאתי באיזשהו מקום התחלה של סיפור: חוזה, גנרל בוליביאני מזדקן במיל., לאחר שעבר התקף לב, וכשהוא על ערש דווי, מחליט לספר לבנו יחידו את כל סודותיו החבויים עוד מאז, משנות ה-70 השחורות שעברו על אמריקה הלטינית, ושבהן לקח חלק. והסרט, אני מנחש, הוא שחזור של אותם מעשים. חשבון נפש של אמריקה הלטינית עם עברה.

"נשכחים" הוא פרויקט שמשתף אנשים מלאומים שונים: הבמאי ממכסיקו, המפיקה מבוליביה, ואם תביטו בטריילר טוב, תוכלו לראות שלאחת השחקניות בסרט קוראים שלומית בייטלמן (וכן, היא נולדה בישראל). הסרט צולם בבוליביה, צ'ילה, ארגנטינה, וגם ניו-יורק. ממבט מרחוק נדמה לי שהפרויקט הזה נעשה מדם ליבם של היוצרים, וגם הטריילר נראה טוב. יהיה מעניין לראות את הסרט הזה, אם הוא יגיע לכאן מתישהו.

פנמה – פלישה. בימוי: אבנר בן נעים

(שם בסרט במקור: Invasión)

אבנר בן נעים נולד וחי בפנמה, אבל למד קולנוע בקמרה אובסקורה, תל אביב. "פלישה" בבימויו הוא סרט דוקומנטרי שמספר, ובכן, על הפלישה של כוחות הצבא של ארה"ב לפנמה ב-1989 בחיפושם אחר הגנרל מנואל נורייגה. בן נעים מנסה נקודת מבט אחרת על הפרשה. את ההיסטוריה מספרים המנצחים, הוא טוען, אז בוא ניתן ל'מפסידים' לספר הפעם. בן נעים מפנה את מבטו לאנשים הפשוטים שהיו עדים לפלישה האמריקאית ההיא, ומצליב עדויות, לפעמים סותרות, כדי לנסות ולהרכיב תמונה אחת שתספר את הסיפור הזה מנקודת המבט של הפנמי הפשוט.

מהצצה בטריילר נדמה גם שבן נעים עושה פראפראזה על "מעשה בהרג", והוא ממחיז ביחד עם האנשים שאותם הוא מראיין את המאורעות אותם הם עברו. נסיון מעניין, אם כי לא בטוח עד כמה הוא אפקטיבי.

ברזיל – היום אני רוצה לחזור לבד. בימוי: דניאל ריביירו

(שם בסרט במקור: Hoje eu Quero Voltar Sozinho)

זה יכול להיות סרט חביב. סרט רומנטי על אהבה ראשונה – עם טוויסט. לאונרדו הוא בחור צעיר ועיוור. בכל יום בדרך חזרה מבית הספר מתלווה אליו ג'ובאנה, עוזרת לו בדרכו. האם יתפתח ביניהם רומן? אהם…הנה הטוויסט: בחור חדש מגיע לבית הספר. גבריאל. מערכת יחסים רומנטית מתפתחת בין שני הנערים. לפי הטריילר, אולי אין פה סרט מיוחד במינו, אבל אין גם נטיה לסנסציוניות. נדמה שיש כאן תיאור כן של התאהבות ראשונה, וקשה ככל שתהיה לכל אחד ואחת, האוהבים כאן תריכים להתגבר על שני מכשולים גבוהים – עצם היותם עיוורים, ועצם היותם הומוסקסואלים (שזו אינה מכשלה בפני עצמה, אבל תגובת הסובבים לכך זו כבר שאלה אחרת). מרחוק זה נראה סרט סימפטי עם לב.

קולומביה – מתיאו. בימוי: מריה גמבואה

(שם בסרט במקור: Mateo)

נדמה לי שהסרט הזה סימבולי מדי, פשטני מדי, והקונפליקט שבבסיסו פשוט מדי. מתיאו, גיבור הסרט, הוא נער בן 16, והוא כבר מועסק כגובה חובות עבור הבוס הגדול, שהוא במקרה גם הדוד שלו (וזו דרך עדינה לומר שהוא…אהמ, לא משחק נקי, ומרבה להשתמש באלימות. כשצריך. רק כשצריך…). אותו דוד מבקש ממתיאו להשתחל אל חבורת תיאטרון כדי לעשות בשבילו עבודת ריגול. אבל מתיאו, גיבורינו, מגלה את היופי שבאמנות. היופי שבחיים. הוא לא ירצה להרביץ יותר. כוחה המרפא של האמנות, או משהו כזה. נראה לי סרט סתמי.

בלגיה – יומיים ולילה. בימוי: ז'אן פייר ולוק דארדן

(שם בסרט במקור: Deux Jours, Une Nuit)

בלגיה הולכת חזק על האוסקר. אחרי שבשנה שעברה הם קיבלו המון אהבה על הסרט שהם שלחו ("קריסת המעגל השבור". הגיע עד למועמדות, ולא מעט אנשים, כולל אני, האמינו שהוא יזכה. אח"כ גם ראיתי את הסרט, ולא כל כך אהבתי), השנה הם שולחים סרט של צמד הבמאים היציג של בלגיה. האחים ז'אן פייר ולוק דארדן עשו סרט שקיבל הרבה אהבה מהביקורת, ויש בו כוכבת בינלאומית (גם היא כבר זוכת אוסקר – מריון קוטיאר, אחת השחקניות הכי טובות בעולם היום), והוא כבר הוצג בארץ מסחרית. למרות שהיתה לי הסתייגות מסוימת מהסרט, בסך הכל אהבתי אותו.

להזכירכם, הסרט מספר על עובדת פשוטה בבית חרושת שמפוטרת בהחלטת רוב. הבוס הציב בפני צוות העובדים ברירה – לפטר את גיבורת הסרט, ולקבל את הבונוס (המכובד מאוד) לחג, או לוותר על הבונוס, ולא לפטר. במהלך יומיים ולילה אחד משוטטת מריון קוטיאר במצב כמעט קטטוני בין 16 חבריה העובדים כדי לשכנעם להצביע בעדה ונגד הבונוס בהצבעה חוזרת. סרט קורע לב, אם כי גם מצאתי בו בעיתיות מסוימת. ועדיין, לטעמי, הוא מהטובים שבסרטי הדארדנים. ועד עכשיו, מהחזקים שברשימת הסרטים שהמדינות השונות שולחות.

צ'כיה – משחק הוגן. בימוי: אנדריאה סדלאצ'קובה

(שם בסרט במקור: Fair Play)

בשנות ה-60 וה-70 הסתובבו שמועות על כך שספורטאיות מהגוש הקומוניסטי מזריקות לעצמן סמים ממריצים אסורים בהוראת השלטונות, כדי להשיג את מתחרותיהן המערביות, ובכך להוכיח את עליונות הקומוניזם בזירה הבינלאומית (אפילו היה מערכון על זה ב"לול"). עם נפילת חומת הברזל התגלו השמועות כנכונות. "משחק הוגן" מתרחש בתקופה האפילה ההיא, והוא מביא למסך סיפור פיקטיבי על אתלטית אחת שבהוראת הממונים עליה מתחילה להזריק לגופה חומרים אסורים. תופעות הלוואי לא מאחרות לבוא, בריאותה מתרופפת, כל חייה (כולל חיי האהבה שלה) נכנסים לסחרור, והיא מנסה לעצור. לא נראה כמו סרט מתוחכם במיוחד, אבל זה כן נראה כמו דרמה עשויה היטב, כזו שיכולה להחזיק מסך, לעניין גם אם לא לרתק.

דנמרק – צער ושמחה. בימוי: נילס מאלמרוס

(שם בסרט במקור: Sorg og Glæde)

שמעו של הסרט הזה הגיע אלי כשסקרתי את המועמדויות לפרס האקדמיה הדנית בתחילת השנה. בסופו של דבר, הסרט זכה שם רק בפרס אחד, פרס השחקנית. אבל הדרמה הזו ממשיכה לסקרן אותי. היא מספרת את הסיפור המחריד של במאי קולנוע (בסוף הטריילר כתוב: סרטו האישי ביותר של נילס מאלמרוס. אוי ואבוי. אם משהו מזה קרה לו, אז אין מילים) שחוזר הביתה יום אחד ומגלה שאשתו המאנית דיפרסיבית הרגה את התינוקת שלהם. והוא נע בין כעס ועצב בלתי ניתנים לתיאור לבין האהבה הגדולה שלו לאשתו, והצורך שלו לסלוח לה, למרות הכל. נדמה שזה סרט מרגש מאוד, שעשוי לפי כל כללי הטקס של סרטים אירופים קלאסים. אולי מישהו יביא אותו לארץ, להקרנה אחת או שתיים (היה פה פעם שבוע קולנוע מדנמרק?)

ליטא – המהמר. בימוי: איגנאס יונינאס

(ידוע גם בשם: Losejas)

על פניו נשמע שהסרט הזה מעניין. אבל הטריילר שלו הורס הכל. אז אולי לא.

גיבור הסרט הוא פראמדיק. הוא הפרמדיק הכי טוב שיש. אבל הוא גם מהמר כפייתי. כשהוא נכנס לצרה כספית (צפויה) הוא הוגה במוחו משחק מקאברי: הוא וחבריו לעבודה יהמרו על חיי החולים אותם הם מסיעים באמבולנס. המשחק צובר תאוצה, הכסף מתגלגל, והכל בסדר. אבל אחת הפראמדקיות, ודווקא זו שהוא חושק בה, דווקא היא מאיימת לפוצץ הכל. קומדיה שחורה עם רעיון מדליק. רק שלפי הטריילר, הסרט לא נראה מי יודע מה.

מרוקו – ירח אדום. בימוי: חסן בן ג'אלון

(ידוע גם בשם: La Lune Rouge)

אני מניח שהסרט הזה יעניין רק את מי שהוא מרוקאי בעצמו, או שיש לו היכרות מעמיקה עם התרבות המרוקאית. "ירח אדום" הוא ביוגרפיה של עבדסלאם עאמר, שהוא, מסתבר, זמר ידוע ואיקוני בתולדות הזמר המרוקאי ("ירח אדום" הוא שם אחד משיריו המפורסמים ביותר. מסתבר). אה, והוא גם עיוור. הטריילר המקוטע לא ממש עורר את תיאבוני. אני מניח שיש כאן את כל תחנות חייו של הזמר  – מילדות, בה האם מטפלת בילד מוכה הגורל כנגד קשיי הקיום (כאן רואים איזושהי התקלות עם כוחות הבטחון) דרך גילויו והצלחותיו, ובמקביל קשיי חייו הבוגרים, כולל רומנים עם נשים (או אשה אחת לנצח) – כל מיני פרטים שיעניינו את מי שמכירים את הזמר, פועלו, ואת מקומו בתרבות המרוקאית. אותי הם לא הצליחו לעניין. בינתיים.

פקיסטן – בת. בימוי: עפיה נתנאל

(שם בסרט במקור: Dukhtar)

כן, יש כאן אקזוטיקה של האוריינט. וכן, יש כאן סיפור פשוט ואולי פשטני מדי. אבל נדמה לי שיש כאן גם סרט שמצליח לפרוץ את הגבולות של הלב שלי, הציניות שלנו, ולדבר על זכויות האשה במקום שבו הגברים שולטים.

בגיל 15, עלה ראקי התחתנה בנישואין מאורגנים עם ראש שבט המבוגר ממנה בשני עשורים, ועברה מן העיר הגדולה לחיות בהרים, עם בעלה החדש. 20 שנה לאחר מכן, בעלה, ראש השבט, נמצא במשא ומתן להשכנת שלום עם ראש שבט יריב. במסגרת ההסכם, הוא מבטיח לו את ידה של הבת המשותפת שלו ושל עלה ראקי, צעירה בת 10 בלבד. וכאן מתחיל מסע הבריחה של האם וביתה, מסע של זעקת כאב לעצמאות במקום אכזרי. גם הבעל, וגם הבעל לעתיד של הילדה, רודפים אחרי הנשים (צעירה בת 10 וכבר אישה), ובין הנופים מסמאי העיניים של הרי פקיסטן נמצאים גורלות חיים ומוסכמות שאולי בלתי אפשרי לערער עליהo. ובכל זאת, האשה מנסה. האם תצלח דרכה?

את הסרט הזה דווקא כן הייתי רוצה לראות.

————————————————-

עד כאן 13 הסרטים שנוספו לרשימה השבוע. ויהיו עוד עדכונים בשבוע הקרוב. אל תלכו לשום מקום.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ רביעי

  1. הברזילאי הוקרן כבר בסינמטק כמה פעמים (תחת השם: הדרך שהוא מסתכל), במסגרת הפסטיבל הגאה ואחר כך בעוד הקרנות לא קשורות. סרט חמוד מאד מאד (עם ניחוח של סרט ילדים, אבל לא באמת). וגם מדובר בגרסת פיצ׳ר מלא לסרט קצר זוכה פרסים (עם אותם שחקנים).

  2. לטביה – לא, "המקור" הוא בלטבית… יוקרן בחיפה.

    ברזיל – הוקרן בTLVFEST… אכן, סרט חביב מאוד (אולי אפילו הסרט החביב של השנה שראיתי עד כה). ממה שאני קורא, אנשים אוהבים אותו. לא הייתי פוסל אפשרות שנראה ברשימת ה9.

    קולומביה – יוקרן בחיפה.

    בלגיה – מבחינתי הסרט הטוב של השנה עד כה (אם הסתייגות, מהסרטים שהוקרנו בארץ, עדיין לא הספקתי לראות את "ההתבגרות").

    דנמרק – הסרט ניתן להשכרה באוזן… עדיין לא ראיתי…

    ליטא – הוקרן בשבוע קולנוע ליטאי… אחד הטריילרים הגרועים שיצא לא לראות… בכל מקרא, זאת לא קומדיה שחורה. הסרט מבויים היטב, אבל מתחיל קצת להתפרק לקראת הסוף…

  3. מפתיע שמצאתם את הטריילר ל"מהמר" ככל כך גרוע.

    לפחות לי ולמספר אנשים סביבי זה עשה חשק לראות את הסרט. אחרי שראיתי אותו אני מוצא את הטריילר גם נכון לרוח הכללית. הסרט הרגיש כוידאו קליפ אחד ארוך ואין ספק שויתר על נרטיב המוסבר מילולית אלא השתמש במחול של ויזואליזציה וסאונד [הרבה שימוש בסאונד] כמנוע העיקרי לקידום העלילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s