גט: לשחרר את האשה מכבלי הגבר

הצמצום הזה

העובדה ש"גט" הוא סרט שמתרחש במקום אחד, בלוקיישן אחד. החנק בגרון מהקלסטרופוביה הנוצרת מעצם הנתון המדהים הזה, שהסרט לא יוצא מגבולות בית הדין הרבני ולו לשניה אחת.

התסריט הזה

החוכמה של רונית ושלומי אלקבץ לכתוב תסריט נפלא, שמתפתח בהדרגתיות, שחוקר בתוך נפשה של גיבורת הסרט, בתוך נפשו של האנטגוניסט, בתוך נפשה של התרבות שבתוכה הם חיים.

האמת העצובה הזו

המוסכמה שנחשפת כאן, שאשה היא רכושו של הגבר, מילים שנכתבות כאן ונשמעות ארכאיות ובזויות, אבל במבחן המציאות הן עומדות וקיימות. העובדה שאשה צריכה את רשותו של הגבר כדי לפרק את חבילת הנישואין, ויותר מכך, העובדה שבתי דין רבניים מאששים את עליונות הגבר על האשה בצורה כל כך מייאשת.

החוכמה הזו

של האלקבצים לתאר מצב שהוא לא מצב קיצון. לא, הבעל אינו מרביץ לאשה. לא, היא לא עומדת בסכנת חיים. ההתעללות שלו בה היא נפשית. ואת צלקות הנפש הרבה יותר קשה לאתר. מה גם שבעולם השוביניסטי שלנו, אשה גם ככה נחשבת כנוטה להסטריה, אז אם היא מתפרצת, היא, נו…אשה. אז בשביל זה נפרק שלום בית וניתן לה גט?

הכשרון הזה

שפורץ כל כך מן המסך ואל תוך הנשמה שלי באולם. אם הכל במקום אחד, אז השחקנים יכולים לשחק. ואיך הם משחקים. ששון גבאי שב ומוכיח כאן את גדולתו. תפקיד שמתחיל כמעט כאתנחתא קומית, אבל מתפתח למשהו ארסי וכואב הרבה יותר. מנשה נוי בתפקיד חייו, כאחד שסודותיו מתגלים במהלך הסרט, והוא עדיין נחוש לא להוריד מבטו מהמטרה, לשחרר את ויויאן אמסלם מהעול הזה. רונית אלקבץ, מרוסנת, וסופגת אל ליבה את כל העלבון העצום הזה, ואז מתפרצת בכאב חודר ואדיר, שמייצג את כאבן של כל הנשים בעולם. אלי גורנשטיין, בתפקיד הדיין, שמנסה להראות שני פנים ליהדות: פנים קשות, המבקשות לשמור על שלמות המשפחה בכל מחיר, ועם זאת, הוא מציג גם פנים רחומות, המנסות להבין את האשה, את כאבה. בין שני הקצוות האלו מתנהל אב בית הדין הזה באנושיות אך גם בחומרה. וגם כל גלריית שחקני המשנה, כל אחד בתפקיד אורח קטן, וכל אחד זוהר ככוכב קטן-גדול.

gett1

ועוד לא דיברתי על הצילום המפעים, עם קלוז-אפים מרגשים ונפלאים, שהופכים את הצגת תיאטרון האבסורד הזה לסרט קולנועי ומרתק. ועל העריכה החכמה, שיודעת לתת דגשים לא תמיד קונבנציונלים (לא תמיד כל מי שמדבר גם נראה על המסך), וכמובן השליטה בקצב המדוד של הסרט היא פנומנלית.

סרט חודר לב ונשמה, "גט". סרט שמראה שעם כל רצוננו להאמין שמעמד האשה התקדם הרבה מאוד בעשורים האחרונים, זה הכל בעצם מסך עשן. האשה תעשה כל שברצונה, כל עוד זהו גם רצון הגבר. רק ברשותו היא תלך, ורק ברשותו תחזור. והוא לא ישחרר אותה מהכלא הזה עד המוות.

לפני כעשור היה סרט ספרדי שזכה בהרבה פרסים (והוקרן גם בישראל) שנקרא "קח את עיניי". אשה בורחת מבעלה המכה, והוא מבקש ממנה שתחזור. הוא אפילו מנסה להשתנות, לטפל בנטיות האלימות שלו. והתמונה מתבהרת. והאשה מתפתחת, מוצאת עבודה, קריירה. אבל הבעל לא מוכן לוותר עליה. הוא מרגיש שהוא מחויב לשלוט בכל האספקטים של חייה. כי ככה זה. סרט שהיה לאירוע החורג מתחומי קירות בתי הקולנוע ומדורי הבידור. סרט שהתחיל דיון על מקום האשה בחברה, על עצמאותה בזכות עצמה, ולא בזכות הגבר. כולי תקווה ש"גט" יתחיל גם הוא דיון שכזה. משהו שיסדוק קצת את ההנחה הזו, שאנחנו אולי לא רוצים להודות בה, אבל היא נכונה: האשה עדיין חיה חיים של קיום נחות. זה לא צריך להיות ככה, אבל זה המצב. סרט נפלא, וגם סרט חשוב, "גט". חובה לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “גט: לשחרר את האשה מכבלי הגבר

  1. מעניין אותי מאוד להבין איך אנשים אחרים תופסים את הסרט, בגלל זה אני זורק שאלות פתוחות לבעל הבלוג וחבר קוראיו.

    האם הקושי הנפשי של אלישע אמסלם, שנחצב בעמל רב לאורך כל הסרט, והתגלה בסופו קנאה פשוטה של בעל לאשתו לא היה נראה לקהל הצופים כפיתרון תסריטאי פשוט מידי ? אחרי שגברת אמסלם התבשלה עם האיש הזה שנים [ואחרי שהיטיב לנפק מונולוג המנפק מניעים אפשריים אפלים :"הוא שונא אותי"], פלוס הליך משפטי מייגע – היא בכלל יכולה להיות מופתעת שהסיבה היא קנאה פשוטה ? כל שכן ההתרצות המיידית לגחמתו.

    לא כל דבר צריך להסביר תסריטאית, כל שכן בצורה כל כך בנאלית. דווקא המונולוג שלה פלוס תצוגת המשחק העילאית של אבקריאן אולי כבר דרשה להשאיר פיתרון של נקמה וסאדיזם טהור בלבד.

    אני מצאתי את חלק מהופעות האורח [חוץ מהסיפור של דמותו של זאב רווח ואשתו שלו היה עומק רגשי ורלבנטי לזוג המתדיין] כתיאטרליות מידי ולא נכונות לרוח הסרט.
    ———————–
    איתן לאלעד: אני חושב שלא ירדת לסוף דעתם של האלקבצים. לפי הבנתי, לא מדובר בקנאה פשוטה, כפי שאתה קורא לה. מדובר, להבנתי, בשאלה של כבוד. בגבר שמרגיש שהוא לא גבר אם אין לו אשה בבעלותו. הוא מרגיש שאינו יכול להראות את פניו בציבור אם אין לו אשה קטנה שמחכה בבית. גבר גרוש הוא אדם כושל. והוא לא יכול לשאת את זה. זו המסורת לפי הבנתו. זו התפיסה הכללית בציבוריות לפי הבנתי (כך אני מבין שהאלקבצים מראים את זה), ולמרות שאנחנו היינו רוצים לחשוב על עצמנו מתקדמים ונאורים, אנחנו, כנראה, ממש לא כאלו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s