לוק: החלטות

אני מעריך שכל מי שכותב על הסרט יתרכז בעיקר בסיפור עשייתו, ובתעוזה שמאחורי הקלעים. אז כן, בוא נוריד את זה מהשולחן: זה סרט מרשים. ומדובר בעשייה נועזת, ומבחינה קולנועית נטו הסרט הזה עומד (כמעט) בכל האתגרים שהוא מציב לעצמו. ובראשם: לא לשעמם את הצופים. שחקן אחד באוטו. זה כל מה שיש בסרט. למשך כל הסרט אנו רואים שחקן אחד נוסע, ומדבר בטלפון עם אנשים שונים (אותם אנחנו רק שומעים, ולעולם לא רואים). אין פלאשבקים בסרט. אין מפגשים עם אף דמות אחרת במהלך המסע. רק אדם אחד ברכב. וזהו. וזה לא משעמם לשניה.

אבל האם מדובר בדרמה מעניינת? סוחפת? מרתקת? האם המאמץ היה שווה? האם האתגרים הקולנועיים שנענו כאן בעשייה קולנועית מרשימה, האם כל המאמצים מתנקזים לסרט שמלהיב כמו העשייה הקולנועית שלו?

כאן התשובה שלי פחות נחרצת. מצד אחד יש כאן דרמה אינטלגטית. ומצד שני, משהו בעשייה הקולנועית שלו בכל זאת פגום.

בן אדם אחד לבד באוטו. זה הסרט. לוק.

בן אדם אחד לבד באוטו. זה הסרט. לוק.

הסצינה הראשונה בסרט מראה את איוון לוק, גיבור הסרט, נכנס לרכב, ויוצא מאתר הבניה בו הוא מועסק כמנהל עבודה. בצומת הראשונה הוא עומד ברמזור, ומאותת שמאלה, אבל פונה ימינה. הוא לקח החלטה. בסצינה האחרונה של הסרט קול של אשה בטלפון שואל אותו: "אתה בא?". והוא לוקח החלטה. בין שתי ההחלטות האלו מתרחש הסרט. במהלך כל הסרט מנסה לוק להשתלט על כמה אספקטים בחייו. הוא מנסה לסדר כמה דברים בו זמנית, והכל תוך כדי נהיגה. אם אתה פונה ימינה, אתה לא יכול להיות גם בשמאל. או שאתה בימין, או שאתה בשמאל. אי אפשר גם וגם. והנה במהלך הסרט מנסה לוק כל הזמן לעשות גם. וגם. וגם. יש פרויקט חשוב מאוד בעבודה בבוקר המחרת, אבל בערב שלפני נוסע לוק למקום אחר, והוא לא יהיה נוכח בבוקר, והוא עלול להיות מפוטר. הוא נוסע בעניין אישי, והוא גם פוגע במשפחה שלו, בילדיו שחיכו לו לראות את המשחק, ובאשתו, בגלל סיבה אחרת המתגלה תוך כדי המסע. ובהכל, הכל, הוא מנסה לטפל תוך כדי נהיגה.

לעשות בחירה, לקחת החלטה, זה אומר גם להחליט על העדפה. אני עושה את זה, וזה יהיה על חשבון ההוא. ואת זה לומד איוואן לוק במהלך הלילה. תסריט חכם ואינטלגנטי. אבל:

סרט שבו יש שחקן אחד נסמך, בעיקר, על כישוריו של אותו שחקן. ובכן, טום הארדי, השחקן הראשי (והיחיד) בסרט הזה הוא מצד אחד כריזמטי ומרשים, ומצד שני, הוא כל הזמן Cool. הוא כל הזמן רגוע ושקט. אני לא רואה עליו את התהליכים שהדמות שלו עוברת. הוא לא מתעצבן (כמעט). הוא לא בוכה (כמעט). הוא לא צוחק. הוא לא צועק. הכל אצלו באותה אינטונציה, באותו קול. אני לא הרגשתי שהלכתי עם הדמות שלו כברת דרך. ולכן זו אולי עבודת קולנוע מעניינת, אבל אחת כזו שעוברת דרך הראש, ולא דרך הלב (הרגש).

ובנוסף, התסריטאי הרגיש צורך להסביר את ההחלטה המרכזית שלוק לקח בהתחלה, אז הוא הוסיף לכאן את דמות 'החבר הדמיוני'. דמות האב המנוח, אליו מדבר לוק כמה פעמים במהלך הסרט. אין אף אחד במושב האחורי, אבל מדי פעם פוצח הארדי/ לוק במונולוג אל האויר. יש משהו מאוד תיאטרלי בסצינות האלו, משהו ששולף אותי מהמציאות הקולנועית של הסרט. מה גם שיש כאן סוג של מקהלה יוונית, שמסבירה את הסרט לקשיי ההבנה. את אותו אלמנט תסריטאי (אבא שלו הוא הסיבה לכל הסרט הזה, בעצם) היה ניתן לצמצם ואפילו להעלים, ועדיין לשמר את הסיבה בידע שלנו כצופים במשפט או שניים.

וחבל, כי העבודה הקולנועית של הסרט, הגיוון בצילום, השימוש המינורי והחכם (והרגיש) במוסיקה – הכל מרשים למדי, מחזיק עניין של הצופים (שלי) בסרט, בגורל הדמות. סרט מעניין מאוד, "לוק". אבל היה יכול להיות יותר טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s