פארטי גירל: החיים בשוליים בגיל השלישי

וביציאה מהסרט הזה השתלטה על רוחי תוגה קלה. וזה מוזר כי חלק גדול מהסרט הזה דווקא די מלבב. היו חלקים מסוימים בסרט הזה שנראו לי כאילו אריק רוהמר ז"ל החליט לביים מהשמיים את סיפור האהבה של יצאנית מזדקנת (במקום את סיפורי האהבה של הצעירים שהוא כל כך אהב לביים בחייו. טוב, הוא עכשיו מת). ואכן, לא מעט חלקים בסרט הם פשוט שיחות חולין בין הדמויות השונות הסובבות את הדמות המרכזית – יצאנית או אולי רקדנית אקזוטית שכבר לא כל כך יפה ולא בת 16, והנה היא מקבלת הצעת נישואין.

את רוב הסרטים של אריק רוהמר אהבתי. את "פארטי גירל" פחות. עכשיו אני צריך להתחיל ולנסות לברר למה.

party girl

ראשית, הפריע לי שהאשה הזו לעולם (לעולם!) לא מורידה את האיפור המוגזם שעל עיניה. גם במועדון, גם בפומבי, וגם כשהיא הולכת לישון, לעולם שערה יהיה מסודר, ועיניה מעוטרות בעפרון שחור מוגזם מאוד. כל האוטנתיות המתבקשת מסיפור שכזה, שמנסה לראות את אחורי הקלעים האנושיים מאחורי התעשיה האכזרית הו, כל הגישה הזו מתמוטטת בגלל הטעות הזו. ויש גם את העניין עם עבודת הבימוי הלא מספקת. הסצינות ארוכות, אבל חיתוכי העריכה עצבניים. במקום להשתמש בטייקים ארוכים, המאפשרים לנו, באולם, לספוג את הדרמה, העריכה כל הזמן חותכת ומשנה זויות.

וגם התסריט מרפרף מדי על הדרמה. לאחר הצעת הנישואין, יוצאת גיבורת הסרט למסע לאחד את ילדיה מאבות שונים כדי להודיע להם על המאורע המשמח, ולנסות לזכות בברכתם. כמה מהם אכן שמחים בשמחתה, אבל יש שניים שהיא חוששת מתגובתם. אחד מהם, לדבריה, הוא שטלתן ומאיים. אבל הבעיה איתו נפתרת צ'יק-צ'ק, בסצינה משעשעת בה הוא עוזר לה לכתוב מכתב. והדמות השנייה היא של הבת הצעירה ביותר, אותה נטשה גיבורת הסרט לפני עשור אצל הורים מאמצים, ומאז לא היתה איתה בקשר. אבל גם כאן, תגובת הבת לא תואמת את החשש הגדול שהיה לאם. הכל נפתר מהר, ואין כאן דרמה בכלל. ויש גם רמזים (עבים) שהבעל החדש הוא שובניסט לא קטן המבקש עליונות גברית על האישה, אבל גם הצד הזה בסיפור נזנח ולא מטופל.

מה שנשאר בסרט הוא את אותם רגעים חביבים הנובעים מהכימיה המקסימה בין כל שחקני הסרט. גלריה שלמה של דמויות מקיפה את גיבורת הסיפור – חברות לעבודה, משפחה (ילדיה הבוגרים, בני/בנות הזוג שלהם, הילדים שלהם, שהם נכדיה של הגיבורה), הגבר החדש וחבריו – הרבה דמויות (לא ממש מפותחות תסריטאית) מקיפות את הדמות הראשית, והשיחות הרוהמריות הממלאות את הסרט הופכות את הסרט לנסבל, ואף נעים לעיתים. אז למרות שדי ניכר שמדובר בסרט ביכורים בוסרי מאוד (לא כל כך הבנתי למה הסרט מדבר לפעמים גרמנית, ולפעמים צרפתית, וגם למה אותה סצינת ריקוד חוזרת פעמיים בסרט, פעם לצלילי "עדיין אוהב אותך" של הסקורפיונס, ופעם שנייה לצלילי "תני לי לאהוב אותך" של מייק ברנט. בגרמנית), זה לא סרט רע, והוא אפילו העלה חיוך או שניים במהלך הצפייה, ועם זאת, יש כאן פספוס של סיפור מרתק, שהיה יכול להיות גם משעשע וגם דרמטי ומטלטל (למעוניינים בסרט מעולה על חיי היצאניות, מומלץ לשכור ב-DVD את "נסיכות" הספרדי של פרננדו לאון דה ארנואה).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s