פסטיבל אוטופיה 2014: המכשפות מהיער

ולפעמים לא נותר לומר דבר, מלבד: We're not Worthy

ולפעמים לא נותר לומר דבר, ורק להוריד את הכובע ולהודות בהכנעה: זה במאי גדוווול!!!

וזה עוד בסרט פחות טוב יחסית לשאר סרטיו של הבמאי הזה….

אלקס דה לה איגלסיה, עוד מעט בן 50, עם אינספור מועמדויות ופרסים בקריירה שלו, הנמשכת כבר יותר מ-20 שנה, מביים את "המכשפות מהיער" כאילו זה סרטו הראשון. עם כל האנרגיה של במאי בסרטו הראשון, וגם עם כמה טעויות המיוחסות לבמאים בסרט הראשון. אבל זה נסלח. כי הסרט הזה כל כך גדול מהחיים, כל כך סוחף, כל כך פסיכי, עד שהחסרונות שלו בטלים בשישים.

תחשבו רגע על גילה אלמגור בתפקיד מכשפה. כזאת שמטילה כשפים, אכזרית מאוד, תחמנית, מניפולטיבית, שולטת ביד רמה במשפחת המכשפות שלה, וגם רצה על קירות ועפה באויר כשצריך. טרלה פאבז בת ה-74 עושה את כל זה ב"מכשפות מהיער", והיא אפילו זכתה בפרס האקדמיה הספרדית על תפקיד משנה השנה על משחקה בסרט הזה (די בצדק, יש לומר. לדוברי הספרדית שביניכם, הנה לינק לזכיה שלה השנה).

טרלה פאבז, זוכה בפרס שחקנית המשנה על תפקידה ב"מכשפות מסוגארמורדי".

טרלה פאבז, זוכה בפרס שחקנית המשנה על תפקידה ב"מכשפות מהיער".

ואל החגיגה מצטרפת גם כרמן מאורה, גם היא כבר לא צעירה. וגם היא גדולה מהחיים. גאון בליהוק, אלקס דה לה איגלסיה. גאון בצילום ובעיצוב אמנותי. גאון בבימוי. יש רגעים בסרט שבהם להמשיך לקרוא

פסטיבל אוטופיה 2014: עולם אחר

פסטיבל אוטופיה מקדיש חלק מהתכניה שלו גם לסרטים ישראלים. לאור העובדה שבשנים האחרונות יש גל מחתרתי (עדיין) אבל גואה של הפקות ישראליות המנסות להתמודד עם ז'אנרים שלא טופלו עדיין בקולנוע הישראלי, בעיקר מתח ואימה, פסטיבל אוטופיה מרגיש שזוהי חובתו לתת לסרטים האלו במה. ארבעה סרטים מתוך אלו שיוצגו בפסטיבל ראיתי לפני כחודשיים במסגרת הקרנות האקדמיה הישראלית לקראת פרסי האופיר. לארבעתם אין מה לעשות בתחרות הזו. כולם רחוקים מלהיות סרטים טובים לטעמי. ובכל זאת, מגיעה להם התיחסות. על שניים מהם כתבתי כבר כאן בבלוג (כאן כתבתי על "התאבדות", וכאן על "שגר אותי לחלל, סשה"). אתמול הוקרן במסגרת פסטיבל אוטופיה "עולם אחר". סוג של סרט זומבים ישראלי דובר אנגלית. בקצרה: לא אהבתי. ובכל זאת, קצת יותר בפירוט:

הדבר הקל ביותר יהיה לומר שהסרט הזה הוא שטויות במיץ עגבניות, ולעבור הלאה. אבל בכל זאת מגיעה לסרט הזה התייחסות. לא ממש אהבתי אותו, אבל הוא גם לא ממש חסר ערך בעיניי.

another world

כן, זה סרט זומבים ישראלי. אבל צריך לומר: בניגוד ל להמשיך לקרוא

פסטיבל אוטופיה 2014: תיאוריית אפס

כמה דברים:

נכון, פסטיבל מדע בדיוני הוא לא כוס התה שלי. אני מעדיף את הסרטים שלי על המצב האנושי. אבל אם יש סרטי מדע בדיוני ששמים את הדגש על המצב האנושי (למשל, "היא"), הם יפים שבעתיים בעיניי. הם גם מספרים סיפור דמיוני, וגם יש להם סאבטקסט הנוגע לחיים שלי כאן ועכשיו.

פסטיבל המדע הבדיוני "אוטופיה" (בשמו הקודם, "אייקון". היתה איזושהי מריבה והפסטיבל התפצל לשניים או משהו. חלק שמר על השם המקורי, ועוד כמה פוליטיקות שאני לא ממש מבין, ולא ממש חשוב לי) השכיל להביא בשנים האחרונות, לצד אותם טונות של סרטים שלא מעניינים אותי, גם כמה סרטים מדוברים של ממש, כאלו שהיו בהם גם נגיעות אנושיות לצד תיאוריות סייבר-ספייס שפחות נוגעות לי. אז ביקרתי גם שם, ככה, בקטנה.

השנה, לראשונה, זז הפסטיבל מהתאריך המסורתי שלו, סוכות, חודש אחורה, וכך אני יכול, לראשונה, גם לתת לו תשומת לב מלאה כאן בבלוג (שהרי בסוכות אני בחיפה, בפסטיבל הקולנוע הגדול שם). 'תשומת לב מלאה' זה לא הרבה, מכיוון, כמו שכבר אמרתי, רוב החומר שהם מביאים לא מעניין אותי. אבל כמה סרטים בודדים כן מסקרנים אותי. ועליהם אני אפרסם פוסטים כאן בימים הקרובים.

ועוד הערה אחרונה: אחד הסרטים שמוקרנים השנה בפסטיבל הוא "מתחת לעור". זהו אחד הסרטים הכי מופלאים, פסיכים, מוזרים, משונים, הזויים, מהפנטים, אדירים, ועוד כמה סופרלטיבים, שראיתי השנה. כתבתי עליו כאן. מומלץ מאוד לראות את הסרט הזה. מאוד. יש הקרנות של 'הסרט ההוא עם סקרלט ג'והנסון בעירום' היום, וגם ביום שישי, ה-19/09.

—————————-

על ההסטוריה של טרי גיליאם תקצר היריעה מלכתוב. גם בגלל שבאמת תקצר היריעה, וגם בגלל שאני יודע עליו מעט מאוד. לפני שראיתי את "תיאוריית אפס" ידעתי שהקנווס הויזואלי שלו מרשים מאוד (בכל זאת, ראיתי כמה דברים שהוא עשה בעבר), אבל גם ניחשתי שהסרט די בעייתי (קראתי את התגובות המעורבות שבהן נתקל כשהוקרן בפסטיבל ונציה בשנה שעברה). וכל מה שחשבתי על הסרט לפני שראיתי אותו הוכח כנכון. כן, זה סרט מרהיב. כן, זה סרט בעייתי.

zero theorem

ויזואלית, כצפוי, טרי גיליאם מביא ממתק לעיניים. זויות צילום משונות, דמיון עתידני מרשים, המצאות אינספור. אבל כש להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ שלישי

לפני שישה ימים פרסמתי כאן את המקבץ השני של הסרטים שהמדינות השונות בוחרות לשלוח לתחרות האוסקר בשפה שאינה אנגלית. מאז ועד היום התפרסמו עוד 10 בחירות של 10 מדינות שונות. ביחד עם שני המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני) יש לנו כבר 30 סרטים.

במקבץ הפעם: אם לומר את האמת, יש כאן אוסף של מדינות לא ממש מעניינות עם סרטים שלא ממש מגרדים את הסקרנות שלנו. אולי רק הסרט היווני ואולי אולי הטאיוואני. כל השאר נראים לי זניחים. ובכל זאת, הנה פירוט של עשרת הסרטים שנוספו לרשימה מאז ראשון האחרון (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

רפובליקה דומיניקנית – כריסטו ריי. בימוי: לטיסיה טונוס פאניאגוואה

(שם הסרט במקור: Cristo Rey)

זה נראה סרט מעניין אך שטוח משהו. כמו להמשיך לקרוא

ג'ו: להבליג או להתפרץ

ניקולס קייג' כבר הפך לבדיחה אינטרנטית עם זקן ארוך. משחקן רציני ("מוכת ירח", "אדפטיישן"), מיוחס (בן אחיו של פרנסיס פורד קופולה), זוכה אוסקר (על "לעזוב את לאס וגאס". כולם אומרים שזה סרט טוב. אולי גם אני אראה את הסרט הזה פעם), הוא הפך לסילבסטר סטאלון כזה, שחקן סרטי אקשן נשכחים ("גוסט ריידר", "אוצר לאומי").

דיויד גורדון גרין התפרסם לפני כמה שנים כשביים את "אננס אקספרס" (הוא התפרסם עוד לפני כן, אבל שמו הגיע אל אוזני עם הסרט הזה). לא ראיתי את הסרט הזה, למרות שהוא זכה להערכה רבה, בעיקר מכיוון שאני לא בעניין של קומדיות סטלנים.

והנה שני האנשים האלו מתאחדים לסרט שלכאורה לא צריך לעניין אותי. אבל "ג'ו" זוכה להערכה ביקורתית רבה כבר כמעט שנה, כולל הערכה מחודשת של עבודת המשחק של ניקולס קייג', וגם עניין בשינוי כיוון של גורדון גרין מקומדיה פסיכית לדרמה קודרת. אז הלכתי לראות. ואני עם הביקורת החו"לית. לא סרט כל כך גדול, אבל מרשים ביותר.

דיויד גורדון גרין מביים סרט אוירה, והוא עושה את זה בעיקר עם עבודה נהדרת עם להמשיך לקרוא

לפני החורף: יש כוח אפל שמאיים על החיים היפים שלנו

פיליפ קלודל הוא סופר צרפתי. לפני כמה שנים הוא עשה הסבה לבימוי קולנוע. סרטו הראשון ("אהבתי אותך אז") היה הפתעה מרגשת ויפה. סרט על אשה (קריסטין סקוט תומס) שיוצאת מהכלא לאחר 15 שנה ומנסה להחזיר את חייה למסלול נורמלי. בינתיים היא משתכנת אצל אחותה. המעשה הנורא שעשתה, הוא המעשה שבעקבותיו הורשעה ונכלאה – המעשה הזה יתגלה במהלך הסרט, ואיתו ההבנה שלא הכל שחור ולבן. ההבנה העמוקה של יחסים בין אנשים, העדינות בבימוי בשיתוף עם עבודה כנראה אינטואטיבית עם שחקנים הביאו לסרט ביקורות טובות, הצלחה מסחרית, וגם הרבה פרסים (כולל פרסי סזאר של האקדמיה הצרפתית).

סרטו השני של קלודל ("השקט שבאהבה") היה כבר אכזבה. הוא עבר מבלי להשאיר עקבות. הכותרת לפוסט שכתבתי עליו היתה "בורג בורגני". והנה מגיע סרטו השלישי. גם כאן מספר קלודל על הבורגנות, אם כי עכשיו נדמה לי שקלודל עשה סרט שמצד אחד נמנע מללחוץ על בלוטות הדמעות, והוא אולי מאופק מדי בכדי להזיז משהו אצל הקהל הרחב (או אצל המבקרים, וגם הוא כנראה יעבור מבלי להשאיר חותם), אבל אני מצאתי את סרטו השלישי של קלודל כסרט מעניין מאוד, גם אם סופו של הסרט איכזב אותי.

קריסטין סקוט תומס ורישאר ברי במסעדה עשירה לפני החורף

קריסטין סקוט תומס ורישאר ברי במסעדה עשירה לפני החורף

גם הסרט הזה מתרחש עמוק בתוך הבורגנות הצרפתית (ואפילו הייתי אומר במעמד הגבוה שלה), אבל יש כאן להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ שני

ביום שלישי העליתי לכאן סקירה של המקבץ הראשון של הסרטים שהמדינות השונות שולחות להתמודד על פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בחמישה הימים שעברו מאז עוד 10 מדינות הודיעו על נציגיהן. אף אחד מהסרטים האלו לא הקפיץ אצלי איזה פיוז או שימן אצלי את בלוטות הציפייה, ומצד שני, יש כאן שניים או שלושה שאם יגיעו לכאן במסגרת איזה פסטיבל אולי אופתע מהם לטובה. אז הנה סקירה של עוד עשרה סרטים במירוץ לאוסקר בשפה זרה השנה (כרגיל, הלינק בשם הסרט יביא אתכם לטריילר הרלוונטי):

אוסטריה – העמק האפל. בימוי: אנדראס פרושסקה

(שם הסרט במקור: Das Finstere Tal)

בסרט הזה נתקלתי כש להמשיך לקרוא

אדם הגון: סרט בנאלי על הבנאליות של הרוע

יש לי בעיה עם הסרט הזה. מצד אחד, אני לא יכול שלא להעריך את הכוונות הטובות של לחשוף עוד ועוד חומרים שלא ידענו עליהם מאותה תקופה נוראה שנדמה שכבר הכל נאמר עליה. אני לא יכול שלא להעריך את העבודה העצומה שהושקעה בהכנת הסרט הזה, לא רק בעצם חשיפת ארכיונים ורסטורציה של חומרים, כמו גם המחשבה על איך להנגיש אותם לציבור הרחב. אני לא יכול שלא להעריך את הנסיון לתהות שוב, יותר מ-70 שנים אחרי, על קנקנו של הרוע הטהור ביותר, הרוע הנאצי.

ומצד שני, כשישבתי באולם הקולנוע וצפיתי בסרט, הרגשתי מתוסכל מכך שלטעמי כל הכוונות הטובות וכל העבודה הקשה שהושקעה כאן לא באמת מיתרגמים לחוויה רגשית-קולנועית שבאמת תשאיר חותם. לא להרגשתי לפחות.

צריך להבין: כאדם ישראלי שגדל והתחנך כאן, בנק האימג'ים במוח מכיל כמה וכמה תמונות שמיידית מקוטלגות כ"שואה". מכאן, למרות שחלק לא קטן מהחומר הנחשף ב"אדם הגון" הוא חומר שנחשף לראשונה, לא ראיתי בו דבר שונה מאותם חומרים בהם אני מולעט עוד מהגן. לבד מהעובדה שיש כאן יותר התמקדות בדמות אדם אחד, לא באמת הוכנסתי מתחת לעורו של אותו צורר.

decent one

הסיבה היא שונסה לאפא, הבמאית, החליטה, בהחלטה אסטרטגית כנראה, ל להמשיך לקרוא

התבגרות: החיים יפים

הנה מה שאני ידעתי על "התבגרות" לפני שנכנסתי לאולם הקולנוע:

1. שזהו הסרט הכי מעוטר ע"י הביקורת העולמית השנה.

2. שזה הסרט ההוא שצילומיו נמשכו 12 שנים. כל שנה צילמו קצת, בהשתתפות אותם שחקנים, וכך אותם שחקנים בעצם גדלים מול עיני הצופים.

3. שאית'ן הוק (ג'סי מ"לפני הזריחה/ שקיעה/ חצות") חוזר כאן לשתף פעולה עם הבמאי ריצ'ארד לינקלייטר (הבמאי של "לפני הזריחה/ שקיעה/ חצות").

4. שאורכו קרוב ל-3 שעות.

וכך, עם ציפיה למאסטרפיס עצום מימדים וייחודי, אבל גם עם חשש קל שמא עניין 12 השנים הוא גימיק שלא ממש יוסיף דרמטית, עם כל המטען הזה פסעתי אל תוך אולם הקולנוע.

וגם אם ידעתי על הסרט הזה די הרבה לפני הצפייה בו, הוא הפתיע אותי.

להסתכל על החיים עם אבא. "התבגרות"

להסתכל על החיים עם אבא. "התבגרות"

וההפתעה הכי גדולה היא ש להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2015: מקבץ ראשון

כבר חשבתי לא לגעת בזה יותר. בשנה שעברה הבחירות של האקדמיה האמריקאית היו כל כך משונות בעיניי, חשבתי שאני כבר לא מבין כלום יותר. ואולי אני באמת לא מבין כלום. אין לי מושג איך הבחירות האלו מתנהלות. לא מעט סרטים שהיו מדוברים בסצינה הקולנועית של השנה שעברה לא הגיעו בכלל לתשיעיה ("וואג'דה", שבכלל חשבתי שיזכה, "העבר", "בית לחם", "גלוריה"), שלא לדבר על מועמדות. והסרטים שכן נכנסו לשורטליסט היו כאלו שלא האמנתי שיש להם סיכוי בכלל: סרטים מופשטים כמעט לגמרי ("גראנדמאסטר" של וונג קאר ווי, ו"יפה לנצח" האיטלקי, שגם זכה בסופו של דבר), או סרט חצי דוקומנטרי על גבול הנסיוני מקמבודיה ("התמונה החסרה", הגיע עד למועמדות).

אבל מצד שני, אני כן מתעניין בקולנוע עולמי. וחלק מהסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר האמריקאי כן מגיעים לישראל בפלטפורמות שונות. ולפעמים כדאי לצפות בהם. אז גם השנה אני אמשיך לעקוב במהלך חודש ספטמבר אחרי הסרטים השונים שכל מדינה שולחת לאוסקר, והפעם מבלי לנסות להעריך את סיכוייהן באוסקר (כי מה אני מבין).

היום ה-2 בספטמבר. הדד-ליין של המדינות השונות לשלוח את המתמודדים שלהן הוא תחילת אוקטובר. עד עכשיו התפרסמו הבחירות של 10 מדינות. ואלו הן:

להמשיך לקרוא