פסטיבל חיפה 2014: אויב הכיתה

(שם הסרט במקור: Razredni Sovraznik)

מה הגבולות בחינוך של נוער במאה ה-21?

האם משמעת היא פאסה?

האם מערכת החינוך, בהיותה מערכת, כלומר משהו המוני שדואג להרבה בני נוער בבת אחת, האם יש לה דרך להבטיח שאף אחד לא ייפול מבין החרכים? שכל פרט ופרט מבין אלו שמרכיבים את השלם לא יפגע?

שאלות ראויות. והן נשאלו בצורה מעניינת ב"אויב הכיתה". אבל הטיפול הקולועני שהן מקבלות הוא, אפעס, קצת פגום.

כבר בשוט הראשון של הסרט אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים: בקולנוע 'מציאות'. זה של האחים דארדן, למשל. מצלמה על הכתף, קירות לבנים עירומים, התרכזות באנשים פשוטים הנרמסים בגלגלי השיניים של מערכות גדולות. והאמת היא ש"אויב הכיתה" עבד לי מצוין בחצי השעה הראשונה. הקצב מדוד, הצגת הדמויות והמשחק של כל השחקנים אמינים, הנראטיב מתפתח בצורה מעניינת ואינטלגנטית, והצילום הרועד מהכתף לא עבר אלי כמנייריסטי, אלא יותר כ'צילום נושם', צילום שחי את רגשות הנוער, על האהבות והתסכולים שלו, על השמחות ועל העצב שלו. וממול – מורה חדש. קשוח. עוד מאז "הגל" (The Wave), הסרט ההוא שסיפר על מורה חדש שמכניס משמעת לכיתה, עוד מאז מייחסים את המילה 'נאצי' למשמעת. הייחוס ב"אויב הכיתה" קל מדי, כי המורה הוא מורה לגרמנית. ועדיין המילה 'נאצי' נזרקת לאויר כדבר טבעי לחלוטין.

razredni sovraznik

אבל לא זאת הבעיה שלי עם הסרט. חצי שעה לתוך הסרט, כשהייתי לגמרי בתוך החוויה הקולנועית, קורה משהו שהופך את הכל. משהו קריטי, טראגי. ומכאן הסרט מתחיל להתפרק, להתפזר. הנוער מתחיל למרוד. להוציא את התסכולים שלו בצורה לא מבוקרת. ועם הנוער, גם הסרט יוצא מכלל שליטה. הוא הופך להיות הסטרי, ושרשרת המרידות, שהיתה אמורה להיות הדרגתית, כזו שבונה אסקלציה בשלבים עד לסצינת שיא, המרידות מכתיבות סרט שחוזר על עצמו שוב ושוב, כסרט צעקני שמאבד את עצמו לדעת. הוא עדיין מעניין, אבל המעורבות הרגשית שלי, זאת שריתקה אותי בחצי השעה הראשונה, היא עפה מהחלון.

מה גם שהמורה, המושא העיקרי של השנאה, הוא סטואי. שומר על פאסון. לרגעים חשבתי שאולי הוא באמת נאצי. איך אפשר להישאר אדיש לנוכח אסון כזה? איך אפשר לשמור על קור רוח מקפיא כזה, להמשיך בשגרה? אני לא אומר שהמורה היה צריך פתאום להימרח כמו מרגרינה, לזנוח את דוקטרינת המשמעת שלו, אבל כן היו נחוצות כאן כמה נגיעות רכות יותר, של הבנה למצב העדין של כולם תחת הרושם הכבד של האסון.

"אויב הכיתה" היה הסרט שסלובניה שלחה לאוסקר שנה שעברה. הוא לא עבר שלב. אני מבין למה (למה הוא נשלח, ולמה הוא לא עבר שלב). מדובר בנושא חשוב, שלפחות בהתחלה מקבל טיפול מעורר הערכה, עד שהוא קורס תחת עצמו, והתסריט מתחיל לחזור על עצמו ולהתיש. חבל. "אויב הכיתה" הוא פספוס של סרט שהיה יכול להיות מרתק.

הקרנה נוספת: הערב, ה-15/10.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s