פסטיבל חיפה 2014: הכלב היפני

(שם הסרט במקור: Câinele Japonez)

לכאורה זה צריך להיות סרט שאני אוהב. צנוע, שקט, לא מתלהם. לוקח את הזמן, אבל לא מתמהמה מדי. סבלני ועקשן, אבל לא משעמם. והעיקר – אנושי. שחקן ראשי שכבר זכה להכרה בצורת פרס אקדמיה על משחק (אצלו בבית, ברומניה), בימוי סבלני, צילום יפה – מה יכול להיות רע?

וזה באמת לא סרט רע. אפילו הייתי אומר שזה סרט יפה. אבל זה לא הסרט שחשבתי שזה יהיה. למעשה, זה סרט מפוספס למדי לטעמי.

מסורת מול קדמה. זמנים חדשים מול זמנים ישנים. האם מודרניות בהכרח היא חסרת רגש? האם נוסטלגיה לעבר היא חסרת תוחלת?

cainele japonez

אלו השאלות ש"הכלב היפני" מעלה. והאמת שאותו כלב יפני מביא איתו את הרגע היפה ביותר בסרט. הרגע המרגש ביותר בסרט. דווקא כלב מפלסטיק מביא איתו רגש. הרובוט היפני מהעתיד נושא איתו רגש שכאילו לא קיים בהחלטות שהקידמה מביאה איתה. הרי פרנסי העיר מבקשים לרכוש מגיבור הסרט המזדקן את חלקת האדמה שלו, כדי לבנות שם פרויקט נדל"ני עירוני מתקדם. ללא סנטימנטליות לחקלאות המסורתית המתקיימת באדמה הזו. וגיבור הסרט הוא כמו שריד לתקופת המערבונים – גבר שלא מראה רגש (אשתו נפטרה לפני תחילת הסרט. הוא לא מזיל דמעה, ומעסיק את עצמו בשיפוצים), אבל כששכן נודניק דופק על דלתו ומבקש כמה גרושים – הוא נכנע ונותן. והבן גר ביפן, בארץ ההיי-טק. רחוק מהרגש הכל כך פשוט.

אבל עם כל הדברים הטובים שיש לי להגיד על הסרט, נדמה לי שהוא גם סובל מעריכת תסריט פגומה. יש כל מיני דמויות שמופיעות ונעלמות. יש חוטי סיפור שלא מגיעים למימושם הדרמטי. וגם אם אני מכבד את החלטת הבמאי להימנע מדרמה סוחטת דמעות, זה לא אומר שצריך להימנע מסצינות מרגשות בכלל.

יש אשה מקשישה שעוזרת לגבר המבוגר במרכז הסיפור. אשה נחמדה ומנומסת, שגם מכוונת את הגיבור אל עבר החלטות בחייו (למשל – זאת היא שמציעה לערוך לאשתו המנוחה טקס אזכרה בכנסייה). למה היא נעלמת מהמסך עם בואו של הבן מיפן?

יש סיפור משנה על דוורית שהיתה האהבה שהוחמצה. לפני שהבן נסע ליפן, הוא הציע לה נישואין, אבל נסוג, ברח ליפן, מצא שם אשה חדשה, והתחתן. והנה הוא חוזר לכבד את זכרון אימו המנוחה. יש בינו לבין הבחורה הזו סצינת שיחה חביבה, אבל אין מיצוי של הרגש שעדיין קיים כאן. היה יכול להיות כאן רגע שיא של רגש מתפרץ. אבל "הכלב היפני" נמנע.

ויש גם החמצה בעיניי בבחירה של התסריטאי לשים את השפה הרומנית בפיהם של היפנים (אשתו של הבן, והילד הקטן, שהוא הנכד של גיבור הסרט). כלומר, גם אם אני לא מבין רומנית, זה ברור שהשפה שבפיהם היא רומנית שבורה, אבל הסבא האלמן מתקשר עם היפנים בצורה ישירה, ללא קשיי תקשורת. ההחלטה הזאת מדלגת מהר מדי מעל השלב ההכרחי של הססנות בתחילת קשר. אם כל אחד היה נצמד לשפה שלו, או לחלופין, הרומנית היתה שבורה באמת, ויוצרת אי הבנות או שיבושי לשון מצחיקים (כמו האנגלית של רוברטו בניני בסרטים של ג'רמוש, למשל), אז הקשר שהיה נבנה בין הדמויות היה חזק יותר, והכאב בסוף הסרט היה גדול יותר.

אבל "כלב יפני" נמנע. הוא מעניין לכל אורכו, והוא אינטלגנטי, והוא בוחן ברצינות את יחסי הגומלין בין מסורת לקידמה, אבל הוא מסרב להיכנע לרגש האנושי הפשוט, דבר שעריכת תסריט מהודקת יותר, ואולי עוד דראפט אחד לפני הצילומים היו פותרים. ועם זאת, סרט חביב. לא פחות. אבל גם לא יותר.

הקרנה נוספת: מחר, ה-17/10.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s