פסטיבל חיפה 2014: יונה

לפני הצפייה ב"יונה" היו לי חששות. אחד הבמאים הכי מצוינים שיש לנו בארץ הולך להתמודד עם ביוגרפיה של אשה בוטה, גסה, ועם זאת כשרונית. אמנית שחיה על הקצה. והרי ברגמן עושה סרטים מאוזנים ברוחם. מה לו ולזה?

אחרי הצפיה ב"יונה" אני חושב שניר ברגמן הוא לא אחד הבמאים הכי מצוינים שיש לנו בארץ. הוא הכי מצוין שיש. ברגמן צלל לתוך הנשמה של יונה וולך ומצא שם את עצמו. את נשמת האמן המיוסר שחי בקונפליקט תמידי: בין הרצון ליצור, להשמיע את קולו הפרטי, שבמקרים רבים מתנגש בדרישות הממסד, ובין הרצון להתקבל לאותו ממסד שבו הוא מורד. הרצונות האלו חיים בו זמנית בתוך נשמת המשוררת המיוסרת יונה וולך. בתוך נשמת האמן. וניר ברגמן, שיהיה בריא, כאילו עושה סיכום קטן של הקריירה העדיין קצרה שלו.

הרי מה היה לנו ב"כנפיים שבורות"? היתה שם מאיה מרון. בחורה צעירה שהאינדיבידואל שלה נדרס ע"י הקולקטיב. הצורך לדאוג למשפחה, ולהיות משענת לכל האחים, והאחיות, והאמא, והלחצים מבית הספר, והחברים, וכל הרעש הלבן הזה שמסביב כל הזמן – ובתוך כל זה, איפה אני? איפה הרצונות שלי? איפה מה שאני רוצה?

ומה זה "הדקדוק הפנימי"? הילד שנסוג אל תוך עצמו, אל שפתו האישית, שרק הוא מבין, ורק הוא יכול לבטא?

ומי זו יונה וולך? אמנית שחיה רק בשביל לבטא את עצמה. והיא כל כך רוצה אהבה. והיא כל כך רוצה הכרה. אבל היא גם צריכה לחיות מחוץ לאותו ממסד שאת חיבוקו היא כל כך רוצה. והקונפליקט הזה, שבו לאינדיבידואל אין מקום, הקונפליקט הזה ממלא את כל הסרט הנפלא הזה.

ניר ברגמן הלך ומצא את נעמי לבוב, שחקנית אלמונית, והלבוב הזאת מתמסרת לתפקיד של וולך בצורה כל כך טוטאלית עד שאי אפשר להפריד יותר בין השחקנית לדמות שלה. היא כל כך חודרת לקרביים, וברגמן משתמש בכשרון שלה כדי ליצור סרט שהוא בעת ובעונה אחת ביוגרפיה כאילו סטנדרטית של אמן, וגם אמירה על עצם מעשה האמנות. ואפילו יש תשובה בסוף. והתשובה היא: שילך להזדיין הממסד. האמן צריך ליצור. יקבל הכרה או שלא, העיקר ליצור. אחרי ש"הדקדוק הפנימי" נתקל בכתף קרה, למרות היותו סרט נפלא, ברגמן מגיע למסקנה שעליו פשוט להמשיך ליצור. הוא יעשה את האמנות שלו, ובתקווה, הממסד יכיר בכשרונו. אותי הוא קנה.

yona

יש ב"יונה" סיקוונסים שהזכירו לי את "הדקדוק הפנימי". הנסיגה של אותו ילד אל תוך עולמו דומה לנסיגה של וולך אל תוך שגעונה. יש רגעים ב"יונה" שבהם הסרט הולך לכיוון קצת סוריאליסטי. אלו הרגעים ששפיותה של יונה נמצאת על הגבול. אבל גם שם מצליחה יונה, בגילומה הנפלא של לבוב, מתוך ענני הכרה חלקית, לדרוש בתקיפות שיפסיקו לסמם אותה בתרופות, כדי שתוכל לכתוב. ליצור. עצם הקיום של האמן הוא היצירה. בלעדי זה הוא לא קיים. ואת זה "יונה" מציג בצורה חודרת קרביים.

ויונה וולך רצתה להשמיע את הקול שלה. ללא עריכה. ללא התערבות של הממסד. ללא הפרעה. כמו אותה מאיה מרון שכנפיה היו שבורות. אבל היא גם צריכה את אותו ממסד שישמע אותה. שייתן לה פידבק. שיאפשר לה ליצור. אז וולך, בגילומה חסר הפחד של לבוב, חיה על הקצה. עושה סקס קינקי. עושה סמים. העיקר למרוד בממסד המדכא הזה, והטרגדיה של וולך היא שעם כל המרידה הזו, היא עדיין צריכה את הממסד. את ההכרה. את האהבה. והסרט הזה הוא מסע בתוך הקונפליקט הזה, מסע בתוך השגעון של אשה אחת עד היציאה מהצד השני של המנהרה, וההבנה שרק יצירה, עשייה בלתי פוסקת היא התשובה. ההכרה, אם תבוא, היא משנית. הצורך הוא ליצור. וליצור. וליצור. זו תמצית החיים של האמן. וזה "יונה". יצירת אמנות נפלאה וחודרת קרביים על אמנית, על אמנות, ועל חיים של אמן. סרט אדיר.

הקרנה נוספת של "יונה" – ב-18/10. מאוד מומלץ לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2014: יונה

  1. איזה כיף לקרוא. ממש ציפיתי לסרט, שהוא שילוב בין שני אמנים ישראליים שאני אוהב בכל לבי, אבל גם לא יכולתי שלא לחשוש. מצאתי סיבה נוספת להגיע עד לחיפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s