פסטיבל חיפה 2014: חייו של ריילי

(שם הסרט במקור: Aimer, Boire, et Chanter)

את סקירת פסטיבל חיפה אני מסיים עם הסרט האחרון של אלן רנה. כבר אין יותר הקרנות של הסרט הזה בפסטיבל, אבל בכל זאת, זה סרט של אלן רנה. צריך לומר עליו משהו.

אלן רנה היה מחשובי הבמאים בעולם. על מה ולמה – יש בלוגרים ומבקרי קולנוע שיכולים לכתוב ספרים על כך. אני משאיר את זה להם. סרטו האחרון היה "חייו של ריילי". פחות מחודש לאחר הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין השנה נפטר רנה בגיל 91.

סרטו הקודם של רנה, "עוד לא ראיתם כלום", היה סוג של סיכום נפלא של קריירה בעיניי. בזמנו נאמר על הסרט הזה שזהו סרטו האחרון של רנה, ואחריו לא יהיו עוד. אבל רנה עשה עוד אחד. הדרן. תוספת קטנה לאותו סוף מוחלט.

aimer, boire, et chanter

"עוד לא ראיתם כלום" מתחיל בסדרה של שיחות טלפון לשחקני קולנוע ותיאטרון שונים המבשרות על מותו של מחזאי אהוב. "חייו של ריילי" מתחיל בגילוי על מותו המתקרב של ריילי, דמות שנגעה לליבם של שישה אנשים, שאת קורותיהם מפרט הסרט/ מחזה "חייו של ריילי". ב"עוד לא ראיתם כלום" מתיישבת קבוצה של שחקנים לצפות בתיעוד של קבוצת תיאטרון צעירה מבצעת את אחד ממחזותיו של המחזאי האהוב והמנוח. תוך כדי הצפיה הם מתחילים לשחק בעצמם את המחזה, וכך נוצרת תמונת מראה של אהבת התיאטרון והקולנוע הנצחית. כלומר, ב"עוד לא ראיתם כלום" לא מדובר רק בחומר עצמו, בסיפור שהמחזה/ סרט מספר, אלא ביחס של השחקנים אל אותו חומר, ובעצם, באהבה הגדולה של הבמאי (אלן רנה) לאמנות המשחק, התיאטרון, הקולנוע.

המימד הזה חסר ב"חייו של ריילי". מלכתחילה ברור שמדובר בהצגת תיאטרון מצולמת (התפאורה היא תפאורה של תיאטרון, ההעמדה, בימוי הסצינות, הוא בימוי של תיאטרון), אבל השחקנים מבצעים את מה שכתוב בתפקיד. לא יותר. חסר כאן את המימד הרפלקסיבי, המתייחס בעת ובעונה אחת לחומר הכתוב, וגם לדרך ההגשה של החומר. המוות שמרחף מעל היה הסיבה להרעפת האהבה הגדולה על האמנות ב"עוד לא ראיתם כלום". ב"חייו של ריילי" ההתייחסות למוות המתקרב נמצאת רק בהתחלה ובסוף. בתווך יש רק עצם הסיפור. המוות המרחף מעל כאילו נשכח והוא איננו נוכח. ובכך חלק גדול מהאפקט הרגשי של הסיפור ניטל ממנו.

מה גם ש"חייו של ריילי" הוא, בבסיסו, קומדיה רומנטית קלאסית. קומדיה של החלפת זוגות: היא נמצאת איתו, אבל בעצם עורגת לאחר. האחר רוצה אותה, אבל אם היא לא תלך איתו, הוא כבר ימצא שניה. ושלישית. ולמרות שגם השניה וגם השלישית נשואות, זה לא אומר שהוא לא ילך עם הראשונה. ואולי יש גם רביעית…

סיפור חביב, גם אם לא מקורי. אבל מהביצוע של "חייו של ריילי" תחת שרביטו של רנה נעדרת שמחת החיים של הקומדיה. יש איזושהי רצינות מכבידה המשתלטת על רוב הסרט כאן. רנה אמנם מנסה לרכך את האוירה: המעברים בין סצינה לסצינה (בין העברת תפאורה אחת לשניה) הם מחויכים, עם מוסיקה קלילה, וצילומי נסיעה במרחבים מוריקים, או לחלופין שוטים של סקצ'ים צבעוניים של מעצבי תפאורה, אבל האפקט של כל זה לגבי היה של נסיון למצוא את הקליל בתוך העלילה בצורה קצת מלאכותית. השחקנים, כולם, לוקחים את העבודה שלהם ברצינות, ומשתדלים לבצע את התפקיד שלהם במחזה בצורה הטובה ביותר, אבל זו בדיוק הבעיה שלי עם הסרט הזה – הרצינות שלו. מדובר, בסך הכל, ביצירה קלילה. יש כאן כמה רגעים מבדחים, אבל הם טובעים בים של דרמה לא עמוקה במיוחד, ובאוירה מעיקה, למרות שהמוות לא מרחף מעל (כלומר, הוא כן. רק שלא מדברים על זה). שם הסרט המקורי בצרפתית (המיתרגם ל"לאהוב, לשתות, ולשיר") מבטיח סרט הרבה יותר מחויך. בפועל הוא כבד יותר. ואף אחד לא שר כאן.

זה לא סרט רע, ויש בו לא מעט רגעים יפים. אבל לאלן רנה הגיעה פרידה יותר מכובדת. משהו כמו "עוד לא ראיתם כלום", שהיה סיכום יפהפה של האהבה הגדולה של רנה לקולנוע ולתיאטרון. "חייו של ריילי" הוא סוג של הדרן קטן וחסר חשיבות. חביב, נחמד, אבל זניח ושכיח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s